בן בן שלי בן- 12 היום, בדיוק בשעות האלו קיבלתי לידיי את המתנה הגדולה הזו והפכתי לראשונה לאמא. כשאני חושבת על התקופה ההיא, אני תמיד נזכרת באהבה העצומה שהייתה לי אליו עוד לפני שפגשתי אותו.
הריתי בחודש מאי, כמה שבועות אח"כ התחתן אחי הצעיר ובאותו הערב שתיתי ורקדתי כמו משוגעת בלי לדעת בכלל שבבטן שלי גדל לו הדבר הנפלא ביותר שאני יכולה לצפות לו. חודשים אח"כ אני זוכרת את עצמי מתהלכת ושרה ללא הפסקה שירים רגועים ושקטים שאהבתי, בעיקר את "לילה" של שלום חנוך האגדי, כדי שהוא יכיר את קולי וידע כבר עכשיו כמה אני אוהבת אותו.
כמובן שאני זוכרת כל רגע ורגע מהיום הזה שחוויתי לפני 12 שנה, את הצירים שהגיעו בשבת בבוקר והנסיעה המהירה והבהולה לבית החולים, את המיילדת הקשישה שקיבלה אותי ואת אנחת הרווחה שלי שבדיוק הוחלפה משמרת וקיבלתי מיילדת אחרת שעד היום אני עוד זוכרת את שמה- מרים. אני זוכרת אותי משתיקה ולא בסובלנות רבה את בן זוגי שיחיה בכל ציר וציר כי למרות שהוא רק רצה לעזור הדבר האחרון שיכולתי לסבול באותו הרגע זה הנחיות ממישהו שלעולם לא יבין את הכאב.
וכן, אני זוכרת הרגע ההוא שהמוניטור התחיל לצפצף וכולם מסביבי נכנסו ללחץ, איך שמו עליי מסיכת חמצן ואת אמא שלי בפינה כמעט מתעלפת מדאגה ואותי רגועה ובטוחה כי הרגשתי בפנים שהכול בסדר.
ואז הוא הגיע- בצפייה שלי ידעתי שילדים יוצאים מעוכים ומקומטים ומלאים בכל מיני שמעטס שהם חיו איתו בתוך הרחם 9 חודשים, אבל כשמרים הניפה אותו לעברי כמו שרפיקי הניף את סימבה ב"מלך האריות" ראיתי מולי את הגור היפה והמושלם ביותר שיכולתי לצפות לו.
עד כאן הכול טוב ויפה, מהרגע הזה הכול התחיל להשתנות. כבר בלילה הראשון בבית החולים מצאתי את עצמי לא מסוגלת לעצום עין אפילו לדקה אחת, ושלא תטעו- הוא בכלל היה בתינוקייה. כשהצלחתי סוף סוף להירדם העירו אותי בחמש בבוקר ואמרו ללכת אליו. אז הלכתי, נכנסתי לחדר מלא תינוקות צווחים ורעשניים וראיתי אותו שוכב שם בשקט, שאלתי את האחיות- מה עושים עכשיו? ענו לי- תעשו היכרות. אז הצגתי את עצמי- "נעים מאוד אני אמא שלך". אוקיי ומה עכשיו?
הבנתי שאני צריכה לנסות להתחיל לטפל בדבר הזה הקטן והשברירי. מה שעד לפני כמה שעות חי לו בשלווה בבטן שלי ולא הצריך ממני טיפול מיוחד מלבד מה אני מכניסה לפה שלי זקוק עכשיו לטיפול שלי 24/7. אחסוך ממכם את תיאור ניסיונות ההנקה הבלתי מוצלחים שלי אבל כל מה שאני זוכרת באותם הימים הראשונים שלי כאמא זה את חוסר האונים ואת התמיהה העיקרית שלי לכך שאיך זה שיש קורס הכנה ללידה (שבדיעבד הוא בעיקרו מיותר לחלוטין) אבל אין קורס הכנה להורות?
12 שנים חלפו מהרגע שהפכתי לאמא בפעם הראשונה, 12 שנים בהם בכל יום ניסיתי לעשות את הטוב ביותר עבורו ולהיות הכי טובה שאני יכולה כדי שהדבר הכי יקר לי בחיים יגדל בשקט ובביטחון ויהיה שמח ומאושר. אין לי ספק שטעיתי פה ושם בדרך ואחרי 12 שנים אני עוד לומדת. אין לי שום יומרות לזקוף לזכותי את מה שנהיה מהילד הזה עם השנים, ברור לי שהוא כל מה שהוא בעיקר בגלל עצמו, אבל איזה מזל יש לי שאני האמא שלו.