איך אתם עם נוסטלגיה? מסתבר שאני אדם נוסטלגי, כזה שמסתכל על העבר ברומנטיקה מוגזמת- מחייכת ומתמלאת באושר פנימי לא מחויב המציאות.
כל ההתגלות הזו אצלי נובעת מיום העבודה שלי אתמול, הייתי ביום פגישות בתל אביב עם הבוס ויצא שבחמש שעות עברתי בכמה תחנות זמן של חיי-
* תחנה ראשונה- מגדל שלום, מצאתי את עצמי הולכת ברחובות הסמוכים, חולפת על פני חנויות בדים זו אחר זו ומסתכלת בחיוך על שליח שנשא גלילי בד גדולים על עגלת האופניים שלו. אלו היו מראות ילדותי כשהייתי הולכת לעזור לאבא בעבודה בחופש הגדול ונשלחת לסידורים ברחובות הדהויים של יפו תל אביב או קופצת לומר שלום לסבא שלי בחנות הקטנה והעמוסה שלו
* תחנה שנייה – שמריהו לוין 3, זו היתה הדירה הראשונה שבה גרתי אחרי שעזבתי את בית הוריי, רק חלפנו ליד ומצאתי את עצמי שולפת את הטלפון לצילום מהיר ושולחת לבן זוגי שיחיה לראות אם הוא מזהה
* תחנה שלישית- מגדלי עזריאלי (יותר נכון, רכבת השלום, אבל אל תיכנסו איתי לפינות) מקום העבודה הקודם (קודם) שלי- מייד סימסתי לחברות שלי שיציצו מהחלון כי אני פה למטה…
ואז יצא לי לחשוב על זה קצת יותר לעומק. כשהייתי ילדה אני לגמרי לא בטוחה שנהנתי להסתובב ברחובות דרום תל אביב בחופש שלי ובטח לא חייכתי למראם של סבלי הבדים. הדירה בשמריהו לוין היתה חשוכה ומעאפנה, הוספתי בדירה הזו 10 קילו למשקלי עקב כל פליירי ה-fast food שחיכו לי על הדלת ובנוסף לכל זו היתה שנה שבה הזוגיות עם בן הזוג שיחיה (שאז היה החבר שלי והשותף לדירה הקטנה והקודרת) היתה דיי נוראית ותמיד אני מופתעת שבכלל שרדנו אותה והמשכנו להיות זוג
ולגבי עזריאלי… מי שקרוב אליי באמת יודע כמה קשה היה לי שם, שעזבתי כי פשוט לא יכולתי יותר ואיזה מזל שאני כבר לא שם.
אז איך זה יכול להיות שבכל תחנה שכזו הסתכלתי על רחובות תל אביב דרך משקפיים ורודות?
אז יכול להיות שהגעתי לגיל (כן, שוב הקטע הזה עם משבר הגיל) שבו כל דבר מהעבר נראה יותר יפה ושמח ומאושר. או יכול להיות שיש בה משהו, בתל אביב, שממלא את גופי באוויר צח, תמיד אהבתי אותה והיא ללא ספק אחת הערים הנפלאות בעולם בעיניי. נראה לי שזה שילוב של השניים בתוספת החלקים הקטנים בכל אחת מהתחנות האלו שבאמת עשו לי טוב- החנות הקטנה של סבא שלי ברחוב הרצל, העצמאות הראשונה שלי בלב תל אביב והחברות היקרות שלי בקומה ה- 25 של המגדלים.