לא יודעת מה איתכם, אני גדלתי בבית שתמיד הייתה בו איזו חיית מחמד, היו החתולות מיצי ופיצי, השנייה נפחה את נשמתה תוך שהיא נושכת את כף ידו של אבי כשניסה לטפל בה. היו עוד כל מיני חיות שונות ומשונות שאת רובן איני זוכרת מלבד את הכוס (ציפור לילה דורסת) שחיה לה בכלוב בחצר האחורית. אבל בעיקר היו לנו כלבים- היתה את לינדה הדלמטית שנגנבה, ורמבו הבוקסר שאני לא זוכרת מה עלה בגורלו, היה את פוצי הפודל השחור שנמסר בכאב לב למשפחה אחרת שהתאהבה בו, ואת גורי המעורב שהיה רודף אחרי מכוניות שרק העזו לחלוף ברוב חוצפתן ברחוב, ליווה אותנו לכל מקום- לבית הספר, לבריכה, לצופים וגם סתם לתחנת האוטובוס, ישן איתנו במיטה, אכל מצלחתנו והיה ממש החבר השביעי במשפחה. גם כשגדלתי והכרתי את בן זוגי שיחיה אימצנו יחד את "צמר" גורת רועה גרמני שחורה שקיבלה את השם כי היתה קטנה ורכה כמו כדור צמר שחור, צמר היתה הרבה יותר מסתם חיית מחמד, היא היתה בת משפחה ואהבנו אותה עד לשד עצמותינו. אחרי 12 שנים איתנו שבמהלכן עברנו לגור יחד, עברנו דירות, התחתנו והפכנו להורים, היא חלתה. התרופות לא עזרו ומצבה הדרדר במהירות, הכלבה השמחה והקופצנית, שליקקה את פרצופי וקשקשה בזנב בכל פעם שנכנסתי הביתה הפכה לרוח של עצמה, שכבה במיטתה רוב היום ובקושי הצליחה ללכת או לאכול. הווטרינר נאלץ להרים ידיים ולהודיע לנו שהדבר היחיד שנותר לעשות זה לתת לה לעבור לעולם הבא. הרדמנו אותה. אני יכולה לתאר את היום ההוא ללא ספק כנורא בחיי. מאז (חלפו כמעט 6 שנים) סירבתי לאמץ כלב או כלבה נוספים, המחשבה על הפרידה והכאב שבא בעקבותיה לא אפשרו לי להכניס הביתה ובעיקר ללב שלי כלב אחר. אז מאז עברנו לדגים ואחרי שנמאס לנו להיפרד מהם (ללא טקס הלוויה מכבד) באסלת השירותים, גם עליהם ויתרנו. עד לפני כמה חודשים… בני הבכור ביקש אוגר, עשיתי חישוב מהיר, זו כן חיית מחמד, היא נמצאת בכלוב שלה וקשר של ממש לא יכול להבנות בייני לבן אוגר – שההבדל העיקרי בן החיה הזו לעכבר זה קצת יותר פרווה וקצת יותר אגרנות- החיות האלו מחביאות אוכל כאילו עברו שואה נוראית. התקבלה הסכמה ובן זוגי שיחיה רכש שתי נקבות כי הזכרים קצת רבים ביינהם. זהבה ועופרה נכנסו לחיינו כשעיקר הפעילות שלהן היתה ריצה על הגלגל בשעות לילה מאוחרות, ומדיי פעם קצת צייצו להן בריב סוער (בכל זאת נקבות), אבל רוב הזמן חיו בביתנו בהרמוניה מושלמת. עד שהשבוע קמנו וגלינו את זהבה ללא רוח חיים. זהבה היתה הרפתקנית או בעלת אופי אובדני- אחד מהשניים – כיוון ומצאנו אותה רבות עושה תרגילי אקרובטיקה על סורגי הכלוב, הדוגמא לפניכם:
לכן החלטת הפתולוג (בן זוגי) על סיבת המוות היתה שככל הנראה נפלה באחד מנסיונות הפעלולים וסיימה כך את חייה. מיהרנו לחנות ורכשנו אוגרת חדשה (לא טוב היות האוגר לבדו)- ירדנה. אתמול גילנו סימני דם על שתי האוגרות לאחר ששמענו ציוצים בלתי פוסקים, חשבנו שהן רבו קצת ופצעו זו את זו – בכל זאת השמות שלהן מצביעים על יריבות ארוכה, היו נסיונות גישור והפרדה והמשכנו הלאה בחיינו. עד הבוקר. הבכור קם ואמר שהבחין בתנועה של גורים…. את המתרחש הלאה קשה לי לתאר, שתי האוגרות התגלו כיצורות אכזריות וקניבליות. מה שנשמע בבית באותן הדקות היו זעקות האימה שלי שהתלוו בבכי וצרחות. את ירדנה החזרנו לחנות לפני שתמליט לה עוד ארוחת צהריים והבאנו אחת חדשה שטרם נבחר לה שם. בקיצור כרגע אני מתגעגעת לצמר שלי שהדברים היחידים בהם היא פגעה היו רהיטים ואינספור זוגות נעליים.