לא מזמן ישבתי עם הפרלמנט שלי, אנחנו 5 נשים (אין דרך אחרת לומר זאת, בעשור החמישי לחיינו אנחנו לא בנות ולא בחורות) שמכירות זו את זו כבר למעלה משלושה עשורים. כל אחת ואחת מהם יקרה לליבי, והקשר שלי איתן הוא כזה שאין דבר בחיי שהן לא שותפות לו. באותו מפגש פרלמנטרי כשאנחנו חוות ביחד וכל אחת לחוד את משבר גיל ה-40 דיסקסנו לאיזה גיל בחיים היינו חוזרות, האחת רצתה לחזור לאמצע שנות ה-20 לתקופה שבה הרגישה חופשייה וללא מחוייבות, השניה לתיכון לרגעים של הצחוק והשטויות, השלישית לגיל הגן כשהכול עוד היה משחק ילדים, הרביעית הסתפקה בעשור אחד אחורה בעיקר בגלל גזרתה הדקיקה בתקופה ההיא ורק אני הצהרתי שטוב לי כאן ועכשיו ולא הייתי רוצה לחזור לשום רגע אחר או תקופת גיל. באופן מוזר דווקא היום אני מרגישה הכי שלמה עם חיי וחיה עם עצמי בשלום יחסי. שלא תבינו לא נכון, זה לא שעכשיו מושלם, לא הייתי מתנגדת לעוד כמה גרושים בעו"ש (או יותר נכון קצת פחות חריגה מהמסגרת) וכמה קילוגרמים פחות על הגוף (אם אפשר באזורים מסויימים, נמאס לי שאני יורקת דם ושומעת: "יו איך רזית! בפנים…") אבל אין תקופה שהייתי חוזרת אליה בעיקר בגלל מה שהשגתי בדרך, ובעיקר בגלל האנשים שנכנסו לחיי בכל שנה ושנה. לא הייתי חוזרת לתקופה שבה לא הכרתי את בן זוגי שיחיה או לתקופה שבה לא היו לי הילדים שלי, כל מי שהיה לי חשוב בעבר נשאר בחיי, כזו אני, נודניקית שלא משחררת ושומרת על קשר גם אם אינו רציף וקבוע.
אמא שלי תמיד אומרת עליי שאני ברת מזל כי אני לא זוכרת משקעים מן העבר וכתוצאה מכך אני לא נוטרת לאנשים שהכאיבו לי בחיי, היום אני גם מבינה שבאופן אבסורדי יתכן ואני חייבת להם תודה, כי אם הם לא היו שם להזיז אותי מהמסלול בו הלכתי לא הייתי מגיעה לנקודה שבה אני נמצאת היום, ונכון, יש המון מה לשפר אבל גם המון על מה להודות
היום זה היום האחרון שבו אני בת 39, רגע אליו אני מתכוננת כבר שנה שלמה, בינתיים עוד לא עשיתי שינוי דרסטי בחיי, כזה שיראה לעולם איך אני מתמודדת (או לא) עם משבר גיל ה-40. למרות שבינתיים שקלתי לעשות אחד מהדברים הבאים:
* קרחת- בעיקר בגלל שאף פעם לא אהבתי את השיער שלי אבל גם בגלל שמרוב צביעות חוזרות ונשנות- השיבה חבר'ה, השיבה- כבר לא נשאר לשיער שלי צורה. כרגע עדיין מעדיפה שיהיה לי משהו על הראש… כולנו יודעים שגם למה שיש עכשיו אני עוד אתגעגע
* קעקוע- לא מגניב? תכלס מה שעוצר אותי (חוץ מזה שהשתמשתי במילה "מגניב") זה איפה למקם אותו, מה הוא בכלל יהיה (לא ציפור, לא אות יפנית, לא, לא, לא) והכי חשוב איך זה יראה על עור של אישה, סליחה, של זקנה בת 80 בעוד 40 שנה
* פירסינג- דווקא היה לי פעם, היום נשארה רק הצלקת מעל הגבה. אז אהבתי אותו אבל הורדתי לקראת החתונה כי לא רציתי להיות כלה עם פירסינג מה שמביא אותי למסקנה שלאישה בת 40, נשואה ואמא לשניים זה עוד פחות רלוונטי
אז בינתיים אני בוחרת להישאר כמו שאני (טוב… פחות עשרה קילוגרמים). בראייה לאחור אני חושבת שתמיד הכרתי את עצמי טוב, הכרתי בחסרונות וביתרונות שלי כאדם, כאדם לא בהתייחס לתפקידים שאני ממלאה בחיי- בת, אחות, אמא, רעייה, חברה וכו', וגם בהם אני משתדלת לעשות את הכי טוב שאני יודעת. אני לא יודעת מה צופן לי העתיד אבל שמחה להבין שלא הייתי חוזרת אחורה ושלמרות שחיי אינם מושלמים אני מאוד שמחה בהם בכל זאת ועל כל מה שיש לי היום ומלאת תקווה ואופטימיות לגבי העתיד