כשהייתי ילדה קטנה היה משחק דבילי שהבנות היו משחקות- היינו רושמות את גילנו ומקיפות בעיגול ומסביב רושמות בקטגוריות שונות 4 אפשריות לעתיד קסום. לדוגמא- 4 אפשריות לעיר בה נגור, 4 שמות של בנים כבעלים פוטנציאליים לעתיד, איזה רכב יהיה לנו, באיזה בית נגור וכו'. לא אתחיל לפרט את המשך המשחק רק אציין שבסופו העתיד שלי על פיו היה דיי הזוי ובלתי אפשרי בעליל (אלא אם פתאום לונדון תועתק לארה"ב)
אז כשהייתי ילדה ודמיינתי את עתידי הזוהר בקטגוריית הבית בחרתי הכול חוץ מדירה בבניין, מסתבר שיש חלומות שנועדו רק לחלום אותם בתמימות של ילדה, כי בארמון אני כבר לא אגור אלא אם הנסיך וויליאם ימאס בקייט ויחליט להחליף אותה דווקא בי. גם טירה ירדה מהפרק כיוון ואיני דמות מצויירת באחת מהפנטזיות של דיסני, ובית פרטי… אולי יום אחד אם הבנק יאשר. אז בניגוד לתכנון העתיד שלי במשחקי ילדות אני גרה בבניין משותף (ולרגע לא מזלזלת בכך, במציאות של היום גם דירה משלך היא בגדר חלום) ולא סתם בניין משותף – 15 קומות. תענוג.
גדלתי בבית פרטי ובהתחלה הרגיש לי מוזר, לבתים משותפים יש קולות אחרים לגמרי… אבל כבר התרגלתי לגמרי לשכן מלמעלה שרוקע ברגליו בכל פעם שמכבי תל אביב חוטפת (לשמחתי הרבה) גול, התרגלתי לשכן מלמטה שבשבת בבוקר חייב להתעורר עם איזה שיר של משה פרץ או השד יודע מי, התרגלתי לזה שיש שכנים שיודעים הרבה יותר ממה שהם צריכים על חיי הפרטיים כיוון ואת שיחות הנפש שלי עם החברות אני מנהלת מהמרפסת – אבסורד כיוון ואני מחפשת קצת פרטיות מבני הבית ומשתפת את כל הבניין…
רק לדבר אחד לא התרגלתי – למרחב הציבורי המשותף של הבניין:
*קומת הכניסה- "הלובי", אין יום שלא מחכה שם הפתעה, מישהו שטינף אחריו והמשיך הלאה… כנראה שהמישהו חושב שכיוון והיא נקראת לובי הוא גר בבית מלון ומיד יגיע מישהו מהצוות וינקה אחריו
*המעלית- לא ידעתי שיש rush hour למעליות ושהיא תמיד לא מגיעה כשאני הכי ממהרת (מרפי- את בן של #@/&). מה גם שהיא נפתחת מצד אחד בקומת הכניסה ונפתחת מהצד השני בקומות המגורים מה שהופך את העניין למסובך לכל מי שהאוריינטציה שלו היא לא משהו…
אבל כל זה בקטנה- אני גרה בבניין שמותקנת בו מערכת פנאומטית לפינוי אשפה שברעיון זה אחלה דבר- אין חדר זבל בבניין, האשפה פשוט נשאבת לה הרחק הרחק מכאן. רק מה? יש עדיין חוקים – את האשפה יש לזרוק בתוך שקית זבל סגורה, פשוט לא? אז מסתבר שלא… מישהו החליט לזרוק את כל תכולת הבית שלו ישר לתוך הפיר מה שכמובן תקע את המערכת, מה שכמובן התגלה רק לאחר שהזבל התחיל להיערם כלפי מעלה, מה שהוביל לפינוי של המערכת באופן ידני לתוך הבניין פנימה- קבלו ריח בניחוח חירייה סטייל. כל הסיפור נמשך למעלה מ-24 שעות שבהם היה בלתי אפשרי לנשום בקומת הכניסה, במקביל נפתחה קבוצת וואטסאפ לדיירי הבניין ואחד הרעיונות שעלו שם כלל את האפשרות שנהפוך כולנו לפועלי זבל ליום אחד – מזכירה לכם שאת הפוסט הזה פתחתי בחלום שאגור בארמון או טירה…
בסופו של דבר פונה הזבל ואיתו בהדרגה גם הריח, לא לפני ששכנה חביבה ניסתה להפיגו בעזרת חנוכייה (אמיתי לגמרי) דולקת על שמן קוקוס, רק כמה חבל שנשארנו, כפי שאמרה לי אחת השכנות, עם שכנים (אולי רק אחד) זבל בלי ריח.