את הספר 'כלה', מצאתי בחדר הכושר בו אני מנויה המציע בין גלגלון ותרגיל 'הנר', מדף ספרים שממוקם ליד עמדת המים, בו ספרים להחלפה. ואני, כאחת שאוהבת ספרים בחינם, דילגתי חיש קל לעבר המדף, רק כדי שאוכל לקחת פאוזה קטנה מהאימון, באמצעותה אנוח עם ספר טוב,אותו אמשיך לקרוא בכל ערב לפני השינה.
'כלה' נראה לי מיוחד בעיקר בשל הכריכה הלבנה שעליה טבועה תמונה של אישה יפה שצולמה אי שם בשנות ה50. המראה של האישה (אשר הזכיר לי במעט את תמונותיה של סבתי שיופו על ידי מאייר שאפתן במשיכות מכחול שיצרו אודם בלחיים ובשפתיים), משך אותי אל הכתב, ומכאן הוביל אותי אל תוך תוכה של "ירושלים של פעם", ירושלים הגדושה בדמויות מסתוריות, שווקים אפלים, אל הקור הירושלמי שבזה הרגע עוטף אותי בשמיכה קפואה, וחשוב מכל: אל ביתה של סבתי שהיה נטוע בשכונת הבוכרים העתיקה של העיר, תוך שמסע בין ירושלים לעיר המקבילה אליה בנראות ובאווירה – צפת, סחף אותי אל סמטאות מוכרות ואל הצורך לגלות עוד אודות חיים בתוך ערים שהאבנים בהן לוחשות סוד (ולפעמים גם "שוד").
הספר "כלה" של אורה אחימאיר, ריתק אותי ישר מן הפרקים הראשונים בהם המחברת מגוללת סיפור אוטוביוגרפי שהופך לעלילה מרתקת וממשית העוברת בין מסדרונות מסעותיה של המחברת אל עברה של אמה, אישה אלגנטית בעלת טעם ייחודי ותושייה, שמצאה עצמה לאחר עלייתה אל ארץ ישאל, מתגוררת קרוב מאד לשכונת הבוכרים שבה התגוררה סבתי, בשכונת 'שמואל הנביא' הסמוכה , תוך שהיא גוררת אחריה אכזבה מרה אודות איבוד אהובה בפרעות בזמן ימי המנדט הבריטי בירושלים.
אחימאיר מספרת כיצד נחשף מולה כמו בצל שנקלף עברה של אמה הייחודית, שהחיים בצל המלחמה הובילו אותה לנישואים שניים מתוך סוג של 'פשרה' בבחירת הבעל והקמת משפחה, פשרה שעד היום רבות מאיתנו מבצעות בחיים הפרטיים, בבחירות שלנו ובהתנהלות היום יומית מול בני זוג, קריירה, משפחה, כמו גם פשרות ביחס שאנו מקבלות מהסביבה, וזאת בשל תחושת הישרדות קדומה, שפשוט אינה מרפה, מאיתנו הנשים.
ולמרות ההתמקדות כביכול של המחברת בנבכי דמותה המיוסרת של אמה שהלכה לעולמה בדמי ימיה, משכה אותי יותר מכל דמותו של אביה של אחימאיר, איש טוב מיסודו, צנוע ובעל תושייה, אפילו פורץ דרך בזמנו, שלאחר מותה של אשתו, אותה אהב מכל אך לא זכה ממנה לסימטריות הראויה, גידל את ילדיו על פי דרכו בשימוש בשיטות חדשניות בהן הכל מותר ומקובל, תוך שעם השנים הפך לאדם שמחפש זוגיות חדשה בכל דרך, תוך שלעתים מתפשר על נשים 'קשות' וכאלה שלא הטיבו עמו או שלא ערג להן, כמו שערג לאשתו הראשונה, אם ילדיו שנפטרה בטרם עת שטעם מר של החמצה גדולה בפיה.
דמותו של האב, שחי בתקופה לא קלה, עוררה בי בעיקר השראה. דרך מחשבתו הפשוטה יחסית אך כזאת שיש מאחוריה לא מעט, האמירות שלו אודות החיים, ההתמודדות עם המטלות הקשות של גידול ילדים ללא אם, עד המטלות הפשוטות של עבודות ניקיון בדירה הקטנה בשמואל הנביא, עוררה בי אופטימיות, הדליקה בי ניצוץ חדש בדרך שבה אני רואה את הדברים, בעולם שנחשב אינטנסיבי בו הכל מסופק בקלות, בעוד שהכתיבה הסוחפת שמשלבת מסע מישראל לאירופה, וחשיפת היסטוריה אישית מעניינית וחשובה: גרמו לי להעביר את הספר לכל בנות משפחתי כדי שגם הן ירגישו את אותה התחושה המצמררת והמדהימה שבמילים הכתובות בדרך קטיפתית ונעימה, כבר מהרגע בו מהעיניים קוראות ותופסות את המילים, הפסיקים והמרווח בין הפסקאות, אל החלק הרגשי הכה מפותח במוחן של נשים.
אז לך אורה אחימאיר, אני מודה על פיסת היסטוריה כתובה טוב המלווה בעלילה שלא הצלחתי להסיר ממנה את עיני, תוך שאני מודה לך על כך שהצלחת לגרום לי, "סופרת וואנבי", שהפכה לכתבת תוכן שיווקית וקופיירטרית לעת מצוא (שכבר מזמן לא כתבה בשביל הנפש), להשתמש במקלדת שכיום היא 'קסת' הכותבים החדשה, ופשוט לכתוב מילים טובות, רק בשביל ההנאה שבכך. תודה.
'כלה' מומלץ בחום, לאוהבי הקור הירושלמי
