אפוקליפסה בסמטאות
אל בר הצעצוע אני מגיעה ברוב טקס. אל הבר אני מופנית על ידי חברה ירושלמית אסלית שמכירה את בעליו של הבר, את הברמן שלמד איתה בתיכון, את היחצ"נים ואפילו את השומר בדלת שהוא פנסיונר שאיתו היא מפתחת שיחה מידי פעם ופעם תוך שהיא שומעת על נכדיו ושמותיהם המודרניים להפליא.
הצעצוע הוא בר סטודנטים שהוקם לפני מספר שנים והוא פועל על מתכונת של בר מיינסטרים שבמרתפו דאנס בר המתאים בעיקר לסטודנטים אמריקאים שתרים את ירושלים במסגרת פרויקטים מסוג תגלית, ארץ חדשה ומגוון פרויקטי O.M.G!!! למינם.
בכניסה יש תור. חבורה של צעירים וצעירות מנסים להיכנס לבר אך מקבלים סירוב וזאת משום שלאף אחד מהן אין תעודת סטודנט והם קצת מתפרעים, הם לא נכנסים. הצעירים ממתינים דקות ספורות עד שאחת הבנות בחבורה צועקת לכיוון המארחת "למה אתם הולכים ללמוד כאן שצריך תעודת סטודנט?!" והם חוזרים על עקבותיהן מושפלים ומנסים את מזלם במועדון האוליבר טוויסט הסמוך.
האוליבר טוויסט הוא מועדון לילה הממוקם כמה רחובות ליד והוא משמש "עיר תאומה" לצעצוע. לעיתים נראה שהאוכלוסייה שנדחית בצעצוע פוקדת את האוליבר ולהפך, וכך נוצרת מעיין רוטציה בין שני הבארים. הצעצוע הוא בר קונספט המעוצב על טהרת צעצועי שנות השבעים והוא מייצג טכנולוגיה, קידמה ותעשיה בעוד האוליבר שנקרא פעם הוולנברג, ששמו נקרא על שם הרחוב בו ממוקם הבר (כי שמות של בארים בעיר כבר מזמן אינם זוכים לחידודי קופירייטינג כמו "הנפקנית" או "הכובען המטורף" והם כולם זוכים לשמות של הרחובות באופן קל, פשוט וקולע), דוגל בקונספט העתיק יותר של המבנה, בחצר הירושלמית ובחתול הקבוע של המקום שמתלטף ונושך את מלטפו במפתיע. בשני הבארים מתנגנת מוזיקה זהה לחלוטין.
בצעצוע, אני יושבת על הבר ומזמינה קאווה שזאת המילה המגניבה לשמפניה. את המילה העכשווית שיננתי בפעם האחרונה שהזמנתי "כוס שמפנייה" והברמן בתגובה החליט למקם את עמדת המלצרים והתיקים בדיוק היכן שישבתי, שם נדחפתי בפראות, תוך שהברמן מביט בי מידי פעם בפליאה וזעם.
בינתיים בבר מסביבי כבר מתחילים להתגודד צעירים וצעירות, חלקם בזוגות וחלקם בחבורות שהאווירה נחלקת לאלה שהגיעו על מנת לשתות כוס בירה עם חברים ואלה שהגיעו למצוא שותף ללילה החורפי הירושלמי.
לידי יושבים שני בחורים שאומדים את עיצוב הבר וההשקעה בו, שעיקר השיחה נסב אחר כמה כסף השקיעו במקום, כמה סוגרת הקופה כל ערב, וכיצד תוך שנתיים ניתן כבר לעשות את החמישה מיליון הנקיים לכיס ופשוט לבלות בהוואי מספר שנים ללא דאגות.
אני מנסה ליצור קשר עין עם הברמנים, אבל הם מאד עסוקים. הירושלמים אוהבים לשתות. אני מחליטה לעבור למקום קצת פחות המוני ויותר משפחתי ומגיעה בצעד קל אל "החדר וחצי" הנמצא בחצר פיינגולד השייכת לרחוב הומה אדם בו עלייה שלה מסעדות מוכרות שהפכו חלק אינטגראלי וסימביוטי ברחוב. בדרך אני נתקלת במאות צעירים וצעירות פרוסים על רחבת כיכר החתולות בה נותרו כמה דוכנים מימייה השוקקים בה הייתה הכיכר מלאת אדם ומסחר. באזור שוטרי מג"ב, המשגיחים על הסדר הטוב ובכל פינה תמצאו התגודדות של צעירים ומבוגרים שיצאו לבלות בירושלים.
העיר שוקקת חיים ונראה כי יש תקווה לחיי הלילה של ירושלים לצד חוסר התקווה של הדיירים באזור שכבר מזמן התקינו חלונות כפולים ומכופלים אך עדיין אינם ישנים כבר שלוש שנים מאז שראש העיר החליט לתת "פוש" רציני לחיי הלילה בעיר.
החדר וחצי הוא בר ירושלמי קלאסי, מזמין וחברותי אותו נוהג לפקוד בן זוגי מאז שהמקום החל להציע דילים של שתה כפי יכולתך. הבר קטן, חמים מנגן שירים טובים מהנניינטיז. על הבר הבחורה הקבועה שעדיין לא עברה את שלב הגוטיקה בחייה ואני תמיד מבחינה בה בביקורי הבודדים בבר בו אליו אני נגררת לעיתים עם בן הזוג.
כאן אני והצוות כבר חברים ואפילו התחברתי עם שתי בנות שחזרו לא מזמן מברלין והתלוננו רבות על הגברים בארץ בטענה כי אלה ממש "עודפי יצוא" של הבריאה וכי הבחורים האירופאים הרבה יותר שמורים, מכבדים וג'נטלמנים מהישראלים. לידנו מטה אוזן לדממה בחור שחום ורזה שמתפרץ בחיוך לשיחה וטוען כי היפניות למשל "מתות עלינו" וכי לא מזמן התגורר עם אחת שהרעיפה עליו מתנות שונות לרבות פלסטיישן, אופניים חשמליות ואפילו מיונז שרקחה לו בהכנה ביתית.
בין לבין, הברמן ממשיך להזרים אליי משקאות שאני מערבבת, כי הדיל כולל סוגים שונים של משקאות, ובין שוט לשוט אני משתדלת לשכוח מלחצי לימודים, חברות שטסו להן קרוב מידי למשולש ברמודה של הזוגיות ונעלמו, בני זוג שקיבלו צורה של ספה וחתולים בוגדניים.
עכשיו אני כבר מספיק שיכורה לפצוח בצחוק פראי על המסכן שאזר אומץ והחליט לגשת לחבורת הפאקצ'ות שיושבת בשולחן לידי על מנת לבצע מהלך חיזורי על אחת מהן. האומלל שהחליט לגשת לחבורת הבנות שישבה וחיכתה בקוצר רוח להפרעה גברית מכל סוג ושאל אחת מהן לשמה, נתקל בסירוס מיידי ללא הרדמה מאותה חבורה שנשפה על אפו עשן סיגריות ונפנפה אותו בפריג'ידיות ארסית. הבחור התנצל על היותו בחיים וחזר אל חבריו מוכה תדהמה ומסרב לזקוף ראשו חזרה בגאווה.
בשלב שאני ובאדי בילדר מקומי שכנראה ניסה באיזה שלב להפעיל עליי בשיטתיות את קסמיו המכאניים שרים את I get knocked down של Tubthummping אני מרגישה מסוחררת ונמלולית מתמיד, ונזכרת שאוכל תמיד עוזר להתגבר על שתיית אלכוהול ללא היכר. אני מתגלגלת אל שדרת האוכל המהיר והעממי שמציע רחוב הלל.
לאחר דרינקים לא מתוכננים, שתי מעידות במדרגות וקוביית נייר טואלט אחת דבוקה לנעל – לאני משננת לעצמי כמה עצות לאיתור בר ירושלמי מוצלח:
- הברמן מזמין אותך לפחות לשני שוטים
- ברקע מתנגנים שלושה שירים של pearl jam
- על הבר יש בחורה נואשת אחת לבושה בשחור
- בבר שונאים אנשים שמפריע להם עשן של סיגריות
- הברמנית לא מנסה לכפות עליך את רצונה…לתת לה טיפ!
הדרך מהברים לכיוון רח' הלל נראית משל סוף העולם הכה ברחובות ואוכלוסיית השורדים יוצאת מהסמטאות אל בזיזה וחיפוש אוכל או התגוששות גופנית כזאת או אחרת.
שני צעירים מולי צועקים אחד מול השני מתנדנדים איש מול רעיהו באופן אלים, בפינה מכורבל נרקומן עם עיניים מבריקות צורח מידי פעם אל האוויר הקפוא, חבורת נערים רצה בפראות ומבהילה זוג חרדים שיצא לטיול לילי, חייל צרפתי תכול עיניים מתעמת עם שוטר שעצר אותו על התנהגות שאינה הולמת ושניהם מתווכחים ומתנגחים – את ההתרחשות מצלם בחור שצוחק וטוען כי יש לו כבר טרילוגיה של סרטוני אלימות משטרתית ברחבי העיר. וממול מחפש איש מבוגר פחיות ריקות ובקבוקי למחזור בתוך פחי הרחוב הגדולים והעמוסים.
באנחת רווחה אני מגיעה אל רח' הלל ומחפשת מקום לאכול.
