בתחילת השבוע זוהתה דמותה של האשה שאת אבריה האינטימיים צייר הצייר הריאליסטי הצרפתי, גוסטב קורבה, עבור השגריר העותמאני בפריז חליל ביי, כאהובתו של השגריר, הרקדנית הבלט הפריזאית קונסטנס קניו .
היצירה, שנועדה לאוספו הפרטי של חליל ביי, ונתלתה בחדר הרחצה שלו, מאחורי וילון ירוק, כשהוא מציג אותה בטקס הדומה להסרת הלוט, בפני אורחיו הפרטיים, עוררה, ועדיין מעוררת, פולמוס רב בשל התמקדות הצייר בפלג גופה התחתון של האשה. (מוסף התרבות של עיתון "הארץ", שהציג על שערו את היצירה, לפני כארבע שנים, קיבל תגובות זועמות של קוראים ומנויים, ו"פייסבוק" מוחקת וחוסמת את מי שמעלה את היצירה כ"עוברת על תנאי הקהילה"). הזעם והעניין ביצירה, שנמשכים כבר למעלה מ 100 שנה, מזכירים את התגובות שהעלתה יצירה אחרת מהמאה ה-19, "אולימפיה" של מאנה, ובדיוק מאותן סיבות – עירום הגובל בפורנוגרפיה.
עירום נשי קיים בהיסטוריה של האמנות עוד מהעת העתיקה, החל בפיסלוני הפוריות הזעירים שופעי האיברים, דרך ה"ונווסיות" הקלאסיות, הרומיות, הרנסנסיות, תיאורי העירום הנאו קלאסי של דוד ואנגר ו וכלה בעירום הויקטוריאני. המשותף לכל תיאורי העירום הנשי היו שני נתונים בסיסיים – האחד, העירום הנשי חייב להיות נטול מיניות. והשני, זו אף פעם לא אמורה להיות אשה אמיתית, אלא אידיאל נשי של הגוף והיופי הנשי. שני התנאים האלה הביאו לתיאורים, אשר למרות התקופות השונות, והסגנונות השונים, העירום הנשי היה ערום "מתוקן" פרופורציונלית, מזוכך, ללא מתווה של שרירים ההופך אותה לפיזית ואנושית, וללא שיער ערווה, וגם אם זהות הדוגמנית היתה ידועה (כמו בציוריו של בוטיצ'לי) הפיכתה ל"וונוס" איפשר את ריחוקה מהעירום האנושי והפיכתה לפסל אידיאי.
"אולימפיה" של מאנה, ו"מקור" החיים" של קורבה ערערו על סדרים אלו של עולם האמנות. ב 1865 הציג מאנה את יצירתו "אולימפיה". קיתונות הזעם שהיצירה עוררה הפתיעו אף את האמן עצמו. מאנה צייר את הדוגמנית ויקטורין מורן Victorine Meurent) ) , המזכירה את ציורו של טיציאן "ונוס מאורבינו", כשהיא שוכבת ערומה על מיטה, מתבוננת בצופה, למרגלותיה חתול המקמר את גבו(שמחליף את הכלב הנם בציורו של טיציאן), ומאחוריה משרתת שחורת עור עם זר פרחים בידיה. הזעם שעוררה "אולימפיה" נבע מהשינוי, שערך מאנה בדמותה של האשה. כמו "ונוס" של טיציאן, גם "אולימפיה" של מאנה היא קורטיזנה (זונה ממעמד גבוה), אך בעוד "ונוס" של טיציאן "משחקת את המשחק", מצטנעת במבטה המלוכן כלפי מטה, ופרופורציות גופה שונו על מנת להתאימה לרוח ה"גרציה" (החן המעודן) הרנסנסי, "אולימפיה" של מאנה הפכה לדמות אמיתית מול עיניו של הצופה הנדהם והמזועזע – היא מישירה מבט גלוי, היא לא מתיימרת להיות ונוס. היא קורטיזנה המקבלת לקוחות, ומצהירה במבטה על נוכחותה החזקה. נוכחות זו מעוצמת בכף ידה המכסה את אבר מינה ולמעשה מכוונה את מבטו של הצופה בדיוק לאותו מקום. היצירה כונתה "תועבה פורנוגרפית" בעיתונות של התקופה, ודמותה של "אולימפיה" (ויקטורין מורן) קיבלה את הכינויים "מכוערת כמו קוף", "גברית" ופרברטית וכד'. המבקרים אף המליצו שנשים הרות לא תלכנה לראות את היצירה מאחר והן "עלולות לאבד את העובר מזעזוע עמוק מהפריצות של היצירה". היחידי שהגן על היצירה היה הסופר, וחברו של האמן, אמיל זולא, שאף כתב את הרומן "היצירה" על תהליך היצירה, הצגתה ואי קבלתה על ידי הקהל הרחב השמרני. (מאנה צייר את זולא ליד שולחן הכתיבה שלו, כאשר מעל השולחן תלויה גלויה של היצירה).
שנה מאוחר יותר, ב 1866, צייר קורבה את "מקור החיים" עבור השגריר העותמאני בפריז חליל ביי. שמה המקורי של היצירה אינו ידוע, והשם "מקור החיים" ניתן לה הרבה יותר מאוחר, בשנות ה-20 של המאה ה-20. להבדיל מ"אולימפיה" "מקור החיים" נועדה לאוסף פרטי, לעיניים פרטיות, אך יחד עם זאת, בדומה ל"אולימפיה" היא שוברת מוסכמות. "אולימפיה" הציגה את הקורטיזנה הגאה והמישירה מבט, ו"מקור החיים" מציגה, לראשונה באמנות, עיסוק אך ורק באבר המין הנשי עתיר שיער ערווה, תיאור ריאליסטי ואנטומי כמעט. לא היה זה עוד גופה הקלאסי והקר של ונוס, נעדר (או מוסתר) אבר מין, אלא תיאור ריאליסטי , חושני ומטריד. מסופר שביי אהב לצפות בארשת פניהם ההמומה של אורחיו כאשר חשף בפניהם את היצירה.
