במסגרת המייל התקופתי, אשר שולח הד"ר אוליבר סאקס למנויים באתרו – הוא קורא לעשות סוף לסטיגמה אשר מלווה את מחלות הנפש.
סאקס מתייחס לקריאתו של הנשיא אובמה במסגרת ציון חודש המודעות הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב לשים קץ לבושה ולסטיגמה המתלוות למחלות הנפש.
Elyn Saks, פרופסורית מן המניין למשפטים, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אשר מתמודדת עם סכיזופרניה ופעילה נמרצת לקידום המודעות למחלות נפש מיטיבה לנסח את המסר הזה היטב במסגרת הרצאה שנתנה ב- TED;
"יש צורך עצום לנפץ את המיתוסים לגבי מחלות נפש, להתמודד עם זה ולהוכיח לחברה שהאבחנה של מחלת נפש לא חייבת להוביל לחיים כואבים ומפותלים".
Saks גם מספרת על הסטיגמה שלה עצמה לגבי פסיכיאטרים, תרופות וטיפולים, אשר עיכבו אותה מקבלת טיפול מתאים במהלך השנים ועל השיפור המשמעותי במצבה לאחר שקיבלה טיפול מתאים.
לדבריו של סאקס, המאה עשרים והאחת הביאה להתקדמות גדולה בפיתוח תרופות חדשות, איתור גורמים גנטיים, ובמיוחד בזיהוי המוקדם של אנשים צעירים בסיכון. התחזית לעתיד לגבי אנשים עם מחלות נפש היא אופטימית יותר ממה שהיתה אי פעם.
לא פחות חשוב מכך, ישנה מודעות יתר לתחום של הטיפול בקהילה, הודות לרופאים רבים, עובדים סוציאליים, ומטפלים אשר מחוייבים לכך.
למשל, "חוות גולד" במסצ'וסטס, אשר עוסקת בשיקום נפגעי נפש, חוגגת את יובל המאה שלה בקיץ זה.
ואילו בעיר Geel, שבבלגיה, מטפחים תושבי העיר את נפגעי הנפש ומאמצים אותם למשפחותיהם במשך למעלה משבעה מאות שנים.
סאקס מספר בסיפוק, כי מודלים נוספים של טיפול בקהילה כמו "בית המזרקה" בניו יורק או CooperRiis באשוויל, צפון קרוליינה, מועתקים למקומות אחרים רבים. כל זה מתוך שאיפה להעניק טיפול הולם עם יחס של כבוד לכל נפגעי הנפש, לתת להם מקום ותפקיד ורשת חברתית תומכת, יחד עם תקווה וריפוי אשר מאפשרים התרופות והטיפולים החדישים ביותר.
סאקס מסיים את דבריו בפניה: "כל אחד מאיתנו מכיר אדם, המתמודד עם מחלת נפש. אנא תרמו מזמנכם או כספכם על מנת לעזור לו".
***
ביקור באתרים שמביא סאקס בדבריו, כמו גם באתר של האיגוד האמריקאי לטיפול ומגורים של נפגעי נפש מעורר קנאה עזה ותסכול רב לנוכח המקרים הקשים שפורסמו בתקשורת ואשר משקפים את ההתייחסות המחפירה של החברה בישראל לפגועי הנפש.
אולם – ההיבט העצוב ביותר לגבי הסטיגמה הינו, שעקב החשש, הבושה והפחד נמנעים נפגעי נפש לגשת לטיפול מתאים ובכך הם גוזרים סבל מיותר על עצמם ועל הסובבים אותם.
כמאמנת וכמנחת קבוצות להורים של ילדים מיוחדים, אני נתקלת פעמים רבות מדי בהיבט זה ובהשלכות הכואבות והמזיקות שלו.
משפחות מתפרקות, מחפשות סעד בכל מיני דרכים אלטרנטיביות, לא פונות לבקשת עזרה במקומות הנכונים רק בגלל הסטיגמה – בעיקר התיוג העצמי – והחשש ש"כולם" ידעו שגם הם "כאלה"…
הגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתייחס למחלת נפש כמצב רפואי כמו כל מצב רפואי אחר, אשר דורש טיפול והתייחסות כוללת ומכילה של החברה והממסד הרפואי. במדינה שמחשיבה את עצמה כמתוקנת – לא ייתכן, שטיפול פסיכולוגי אשר הינו כה הכרחי כחלק מהמערך התומך בנפגעי נפש ובבני משפחותיהם לא יהיה זמין ונגיש לכל מי שזקוק לכך.
יש רק לקוות, כי הרפורמה בבריאות הנפש תאפשר הנגשה טובה יותר של טיפולים ובכלל זה איכות חיים הרבה יותר ראויה וסבירה לנפגעי הנפש בישראל ולבני משפחותיהם.
***
ד"ר אוליבר סאקס, הוא קודם כל רופא.
מעבר לכך, הוא מחברם של רבי מכר רבים ומשמש כפרופסור לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק.
סאקס ידוע בעיקר בשל ספריו, אשר מכילים תיאורי מקרה נוירולוגיים, כולל "האיש שחשב שאשתו הוא כובע" (1985), Musicophilia: הסיפורים של מוסיקה והמוח (2007). ספרו המפורסם ביותר, "יקיצות" (1973), אשר מתאר קבוצה של חולים ששרדו את מגיפת דלקת קרום המוח הגדולה של תחילת המאה העשרים עובד לסרט אשר זכה באוסקר בשנת 1990 בכיכובם של רוברט דה נירו ורובין וויליאמס.
ניו יורק טיימס כינה אותו "משורר החצר של רפואה".
סאקס היה מחשובי החוקרים שהביאו את תסמונת טוראט למודעות הציבורית, כולל לציבור הרופאים.
ניתן להירשם לניוזלטר של סאקס באתר הרשמי שלו.