מה קרה ששכחתי ללבוש חזייה?

בגיל חמישים אני אותנטית מתמיד, נטולת שכבות של מייק-אפ ומסכות. מרגיש שהגיל והחיים הביאו שחרור ואומץ וכך גם המילים שהפציעו להן. ברגע אחד של שכחה זה קרה, ואז הכל השתחרר ופרץ. המילים שהיו חבויות חזק במוחי השתחררו להם כמו לאחר מעשה אהבה והפכו לטקסטים מדויקים ויפים. הבנתי כמה המילים שלי יקרות ערך והתחלתי לדרוש תמורה. אני מוכרת אותן לעצמי ולכל דורש, ומרגע זה כאילו החל להיוולד מחדש הביטחון העצמי והאמונה בעיקר בעצמי ותחושה של אושר ושמחה אפפו אותי

כבר שנים שאני מחפשת, חופרת, חושבת לעצמי מה היעוד שלי, נעה בין ערים, כפרים ומדינות ומתלבטת מה כדאי לי להיות שאהיה גדולה. כשהייתי קטנה חשבתי להיות גננת, מורה או אולי דיילת, ככה אוכל לראות עולם. בגיל 16 נברתי בספרי פסיכולוגיה לריפוי עצמי ובין סופר אגו לאיד התאהבתי בפרויד ואז נפל לי האסימון שזה רצוני, להיות פסיכולוגית. הנימוק שהכריע היה חיבתי היתרה לאנשים לא סטנדרטים, איך לומר מוזרים.

הייתי מתאהבת והופכת להיות המטפלת הפרטית שלהם תרתי משמע. לאורך החיפוש העצמי ובעזרת ספרים עבי כרס, נהגתי לעלעל ולצלול במגזינים של פעם. כאן החל הרומן שלי עם מילים. אין ספק שכתיבה זאת אמנות. זה מצריך השראה ומחשבה עמוקה כיצד להעלות על הכתב בדיוק ובמינון הנכון תחושות וחוויות שלא תמיד שלי, כמו רקיחה של ריבת תותים, יותר נכון כמו הכנה של חמין מבליל של רגשות ומילים מבעבעות. פתיחת הסיר מזכירה לי לידה של סיפור שאתה אף פעם לא יודע איך יצא.

הכל התחיל אצלי בכיתה ד'. התאהבתי במורה שלי דינה רוזנברג שהיתה מורה בחסד. בחופשת הקיץ הגעתי לבקרה בדירתה החדשה, חלמתי יחד עם אחותי לגור לידה ומצאתי את עצמי חופרת לאבא שלי ומתחננת שירכשו דירה ליד המורה, הוריי שהיו גם ככה בשלבי מעבר הסכימו ועד שהדירה שרכשו תתפנה התגוררנו ברחוב צה"ל שם הכרתי את עופרה צורי.

אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית שלה וישר הולכת לחפש את עיתון "לאישה" של אימא שלה קוראת בשקיקה וצוללת לסיפורים של מלכות היופי, כמה התרגשתי כשרינה מור נבחרה למיס עולם. בסתר ליבי רציתי גם להיות מועמדת למלכת היופי, ללמוד לצעוד נכון את מסלול החיים. הייתי אז נערה חיננית עם עיניים גדולות חולמניות שחולמות על החיים הטובים, ריגש אותי בכל פעם לקרוא על נערות אנונימיות שזכו וכמה חייהם השתנו, מן סיפור סינדרלה ,אוי כמה שקינאתי בהן.

אצל משפחת צורי למדתי גם לרכב על אופניים וככה עופרה הייתה משאילה לי את אופני הבננה הצבעוניות שלה,הייתי רוכבת עליהם מרחוב צה"ל וחוצה לרחוב הנשיא, עוקפת אוטובוסים נותנת "רייסים", נושמת אוויר חדרה. בבית משפחת צורי התחלתי להיות פריקית של מגזינים.

אני זוכרת שבשיעור ספרות גיליתי מומחיות יתרה בניתוח שירים ויצירות. בכל יום נהגתי ללכת לספריה העירונית כדי להכין שעורים בהיסטוריה ובתנך ,, לחפש פרשנות לפרק ד' בשמואל א' ושם בין לבין הייתי שולפת ספר שירה וצוללת אליו. לעתים במקום לקנות קרטיב לימון הייתי מצלמת לי במכונת הצילום את השירים וכמו מוצאת אוצר רב מחביאה אותם באלבום האישי שלי.

את הבגרות חמש יחידות בספרות סיימתי בהצטיינות. אין לי ספק שזה בזכות אימי שתחייה שבמהלך בחינת הבגרות הפכתי אותה לתלמידה שלי וככה שיננתי והרצאתי לה על דוסטוייבסקי וטולסטוי. אני זוכרת שהיא אהבה את "התכשיטים המזוייפים" של גי דה מופאסאן.
בצבא קיבלתי מתנה בלתי צפויה מהורי, את הקורס הראשון בחיי, קורס ביחסי-ציבור ב"הילטון" תל אביב, וכך אחרי אישור מהיר מהצבא יצאתי בערב ללמוד את החיים בעיר הגדולה תל אביב. בשלושה אוטובוסים וחמושה ברובה עוזי, חצאית מיני צבאית וכומתה אדומה, שעטתי ללובי של המלון. הייתי מזמינה שוקו חם ועוגת גבינה דחוסה ונוגסת לי ביסים מתוקים ומתענגת כמה שזה היה טעים. מביטה שמסביב, הלובי היה תמיד מלא באנשים, הרגשתי שאני בחו"ל. שם בקורס הבנתי מיד שיש לי את זה, את יחסי-הציבור, מתחברת ומקושרת, כותבת יפה, נכנסת מהר ללב. הכנות שבי תמיד שבתה את כולם.
אחרי תואר באוניברסיטה נסעתי לפריז עיר האורות ושם גיליתי את האוניברסיטה של החיים – הלובר, רומנטיקה ובושם של איב סאן לורן. קיבלתי את משרת החלומות בבית צרפת ישראל, ובין טלפון ואינפורמציה על ישראל, לבושה בחליפות שאנל וגרביונים שחורים מגלרי לפאייט, הכרתי הרבה אנשים, חברי כנסת ושרים, חברי פרלמנט צרפתיים וגם קרדיולוג נמוך קומה צרפתי שחיזר והיה רומנטיקן חסר תקנה, אך לא הוא ולא המזראטי שלו הציתו בי את התשוקה. במסיבות הקוקטייל שנערכו בעבודה למדתי די מהר את כללי המשחק, הסמול טוק מהול עם שובל של קוקו שאנל, הייתי מחברת בין אנשים ומוכרת להם את מדינת היהודים.

היו גם רגעים מצחיקים, איך לומר מביכים, ילדה טובה חדרה שכמותי, שבהקרנת הבכורה של סרט ידוע הייתי בתפקיד אמורה לקבל את השחקנים והבמאי ולדאוג להם, והם הגיעו גבר נאה ממושקף ואשתו הוא הציג את עצמו – ״סטיבן נעים מאוד״ ואני לא יודעת אם השמפניה הוורודה או חוסר אחריות בהבנת החומר, דיברתי איתו בהתלהבות כאלו הוא השחקן והוא פרץ בצחוק גדול שכל רחוב מרסו שמע אותו.

לאחר שנים בעיר הגדולה חזרתי הביתה. אני מתגוררת במושבה הקסומה זכרון יעקב, כאן בהשראת יינות וייקבים בניחוח ישראלי ונוף פסטורלי, אני כותבת בכל שבוע בעיתון ״גפן מגזין המושבות״, מקומון מצליח שמופץ מעתלית עד חדרה. במקביל אני מנהלת קבוצת נשים גדולה, עושה חיבורים ועזרה בקהילה.

יש לי חולשה למוזיקאים ויש טור בעיתון שנקרא "דייט עם מיכל" ולפני הופעתם של האמנים באלמא מרכז אמנויות בזכרון יעקב אני מראיינת אותם. בכלל, אני מאוהבת במקום הקסום הזה – "אלמא" והולכת להמון הופעות שמתקיימות שם, ואם עוד לא הייתם באלמא אתם חייבים זאת לעצמכם!