זה מין קטע כזה עם חפצים שבורים.
בהתחלה, אתה כלכך מתבאס שזה נשבר, כי זה היה כלכך יפה, וחדש, ומושלם. ואמרת לעצמך- זהו, הפעם אני אשמור על זה. אני אשמור על זה כמו שלא שמרתי על שום דבר בחיים שלי, הפעם אני אקח את זה ברצינות.
ואז אתה עושה משהו וזה נשבר.
מפה זה תלוי בגישה שלך. לפעמים תחליט להשליך את זה, רחוק מהעין- רחוק מהלב, ולפעמים תבחר בדרך הקשה יותר- לתקן.
אז אתה מסתכל על זה אחרי שתיקנת, ומקווה שזה יעבוד בדיוק כמו פעם. וזה עובד, ברור שזה עובד. אבל פתאום אתה שם לב לאיזה שחיקה, איזה שריטה קטנה. משהו שאם זה לא היה כלכך חשוב לך לא היית יודע עליו. משהו שזר לעולם לא יבחין בו, אבל אתה כבר התבוננת בזה מקרוב כלכך הרבה פעמים שקשה לך להתעלם.
זה בדיוק הרגע שאתה לוקח את עצמך בידיים ואומר- זהו. הפעם אני באמת אשמור על זה. הפעם זה לא ישבר, ואני אדאג לזה כמו שצריך. ובהתחלה אתה באמת משתדל, הרי אתה עוד זוכר כמה קשה היה לתקן את הנזק בפעם הקודמת.
אבל פתאום מגיע הרגע שבו אתה שוב שוכח. אתה מפסיק לשים לב, אתה מתעלם, וגם כשאתה רואה שמשהו נדפק עוד פעם אתה מאשים את הזמן, את השחיקה, את זה שזה הרי כלכך ברור- זה הרי כבר לא חדש ויפה וראשוני. הרי היופי הוא גם בדברים הפחות יפים, לא ככה?
אז עוד זריקה, ועוד פגיעה, וזה בסדר, וזה לא נורא, וזה יספוג, והכל יהיה בסדר. הרי נהגת ככה כבר לא מעט זמן, והנה לך- הכל עדיין עובד! אמנם לא כמו בהתחלה, אבל כאמור, זה ברור ומובן מאליו, ולא היו לך ציפיות שיהיה אחרת.
ואז אתה מתחיל לפזול- אולי צריך לוותר ולהתקדם הלאה? העולם הרי זז קדימה, ולמה שאתה תישאר מאחור? למה שלא יהיה לך הכי טוב, הכי חדש, הכי יפה?
אבל אל תשכח שככה בדיוק התחלת. בהתחלה זה בדיוק מה שהיה לך, ואז התרגלת לרעיון והפסקת להעריך את מה שיש לך בידיים.
אבל פה בדיוק נעוץ לב העניין.
אתה מבין,
חלק מהקטע בדברים שבורים, זה שיש כמות מוגבלת של פגיעות חמורות שהם יכולים לספוג. זו לא אותה השריטה מההתחלה, לא אותו שפשוף שהיה אחרי. אנחנו מדברים פה על משהו גדול. אנחנו מדברים פה על פגיעה שאתה מסתכל לעצמך בעיניים במראה ושואל- מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי עכשיו.
אני יכול להרשות את זה לעצמי?
ויש כמות מוגבלת מאוד של פגיעות חמורות ברות תיקון. ככה זה. שום דבר בעולם הזה לא נצחי. אבל על הדברים הטובים באמת אנחנו שומרים. אנחנו דואגים להם, וכשאנחנו מקלקלים אנחנו מתקנים את הנזק. או כאמור, נפתרים ממנו ומשמידים ראיות.
אבל זה בדיוק העניין.
איך אני אגיד לך את זה ככה שתבין באמת?
אני לא הפלאפון שלך.
ואני לא יודעת כמה פעמים תוכל עוד להתחרט על המעשים שלך, ולהשתדל להיות בסדר, ולתקן את הנזק.
אני אולי לא הפלאפון שלך, אבל גם אצלי האור יכול לכבות.
אני לא הפלאפון שלך, אבל אני מורכבת מיותר שריטות ובאגים במערכת משאתה יכול לדמיין. זה לא שקיבלת גירסא סופית ומוצלחת, זה לא זה. ברור שיש יותר טובות. השאלה היא מה אתה עושה עם זו שיש לך.
אני לא הפלאפון שלך.
אם הפלאפון שלך ישבר, המסך שלו יכבה, וזהו, פה זה יסתיים.
אבל אני לא הפלאפון שלך,
ולי כואב.