אימוץ ילדים הינו תחום משפטי ורווחתי סבוך, שבו מעורבים מספר רב של גורמים. הסיבה לכך טמונה בחשיבותן של ההחלטות הניתנות בנוגע לאימוץ ילדים. בישראל, קיים חוק משנת 1981, המסדיר את תחום אימוץ הילדים בישראל. בהתאם, הרי שבמאמר זה נסקור: מהו חוק אימוץ ילדים, מה כולל תהליך האימוץ בישראל ואילו סוגי אימוץ קיימים בישראל.
מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ בעורך דין לענייני משפחה.
חוק אימוץ ילדים, התשמ"א – 1981:
החוק המגדיר את הליך האימוץ בישראל, הוא חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981 (להלן: "חוק האימוץ"). חוק האימוץ הוא המקנה סמכות לגופים במדינה, לאפשר הליך אימוץ ולעקוב אחר ביצועו. יש לציין כי עקרון העל העומד בראש חוק האימוץ, הוא "עקרון טובת הילד". עקרון זה נשאב מאמנה בינלאומית לזכויות הילד, ובסיסה קבלת החלטות על פי טובת הילד הספציפי, לענייננו – בדבר אימוצו של הילד הספציפי, בהתאם לנסיבות חייו. בחוק האימוץ העיקרון מובא בסעיף 1ב, כדלקמן: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות".
תהליך האימוץ בישראל:
ראשית, על בית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטין בתור "בר אימוץ", זאת בהתאם לסעיף 13 לחוק האימוץ. בית המשפט לענייני משפחה יבחן את המשפחה הקולטת, שלב המכונה "יצירת הורות משפטית". הדבר כולל תקופת מבחן של 6 חודשים, שבה מתגורר בר האימוץ, בבית משפחה מועמדת. לתהליך יתלוו עובדים סוציאליים שיבדקו את השתלבותו של הילד במשפחה, וכן את המסוגלות של המשפחה הקולטת.
לאחר התקופה האמורה, בית המשפט יורה על תוצאות האימוץ – והן העברת זכויות וחובות בעניינו של הקטין, להוריו המאמצים על פי דין. תוצאות האימוץ, הן כדלקמן: "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות; (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין; (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965." יש לציין כי במהלך ההליך, כלומר, תקופת ההסתגלות, יכולים ההורים המוסרים להביע חרטה, וזאת 60 יום מאז המסירה, דבר שיוכל להפסיק את הליך האימוץ ולא בגלל אי השתלבות.
סוגי האימוץ הקיימים בישראל:
בישראל מוכרות שתי שיטות מרכזיות להליכי אימוץ ילדים: האחת והמקובלת בישראל, הינה האימוץ הסגור. במקרה זה, הוריו הביולוגיים של בר האימוץ, נמחקים מכל רישום, בעת אימוץ על ידי ההורים המשפטיים, כלומר – המאמצים. הקטין לא יוכל לדעת על הוריו, עד הגיעו לגיל 18 ולפתיחת תיק האימוץ על ידו. גם אז, הדבר תלוי יהיה ברצונם של ההורים הביולוגיים. במידה ואלו לא ישאירו פרטים, לא יוכל הקטין לדעת כל פרט מזהה אודותם.
השני, הינו האימוץ הפתוח. במקרה זה, ההורים הביולוגיים נשארים בקשר עם הקטין ועם המשפחה המאמצת, מעודכנים אודות חייו ולעיתים אף מבקרים. מדובר במקרים שבהם הורים רוצים בקשר עם ילדם, אך ממניעים שונים, אינם יכולים לטפל בו. הבחירה באיזה סוג אימוץ יתקיים האימוץ, תלויה במספר גורמים:
הגורם הראשון הוא ההורים הביולוגיים ורצונם, ולאחר מכן – רצונם של ההורים המאמצים. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט אודות אופן האימוץ, תיעשה בהתאם לטובת הילד הספציפי, שלה המשקל הגבוה ביותר. חשוב לומר כי בית המשפט מסתמך לרוב על תסקירים המוגשים אליו, אשר נעשים על ידי השירות למען הילד. לא פעם, אלו הצהירו אלו כי השיטה העדיפה לאימוץ ילדים, היא אימוץ סגור, מהחשש ליצור לקטין אי יציבות ובלבול.
לסיכום:
הצלחתו או כישלונו של הליך אימוץ, תלויים במספר רב של גורמים – החל מתנאי הסף להליך האימוץ ועד הפיכת בר האימוץ למאומץ על ידי המשפחה הקולטת. אי לכך, ולאור עירוב הגורמים הרב, חשוב להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה. ליווי של עורך דין מסוג זה וכן ייצוג בבית המשפט לענייני משפחה, יוכלו להקל על ניהול ההליך, לאפשר קבלת החלטות סדורה ולהכיר את כלל ההשלכות הנוגעות לביצוע הליך מסוג זה.