"אמנות הסיפור של קרלוס רואיס סאפון היא ז'אנר כשלעצמו"! – יו-אס-איי טודיי
זה המשפט שאהבתי מכל התיאורים שנכתבו על סאפון.
ז'אנר בפני עצמו, גאוני היות ואי אפשר לעזוב את הספר,
למרות שאין בו סיפור אחד מתחילתו ועד סופו. הוא
כתוב סיפורים סיפורים שכולם קשורים באותו הקשר,
שלל דמויות, שלעיתים כבר לא זכרתי מי שייך למי
ומאיזו תקופה. זהו חלק ראשון של טרילוגיה? סדרה?
מי יודע מתי יתרגמו את הספר השני, אז למה לי
להישאר במתח? הרי ברור היה לי שזה יגמר ברגע השיא.
לרגע רציתי להניחו בכדי להתפנות לערימות
הספרים שנמצאים על שידת הלילה שלי, אבל משהו
לא הניח לי, וזו הגאונות והז'אנר של סאפון.
ברגע שלקחת את הספר ליד, הוא שולט בך ולהחלטות
שלך אין קשר לשום דבר.
היו קטעים שממש פחדתי, קרלוס הצליח להכניס אותי למתח,
אהבתי את דמותה של אליסיה, גם דמותו של ורגאס מצאה
חן בעיני, הבלש הקשוח התגלה כרחמן ורגיש.
הפסקה הפותחת "הספר של דניאל" מטעה,
הבטחה שאפשר לקרוא כל ספר בנפרד,
(מצאתי את עצמי חוזרת לתקציר "צלה של הרוח"
להיזכר בדמויות, בכדי להתחבר מחדש ל"מבוך הרוחות").
