בעולמה של קיידי, יש הכל. חוץ מאושר. לקיידי סבא עשיר, אשר בבעלותו אי שלם, ביצ'ווד. שם הוא בנה לשלושת בנותיו בתים יפים. וכל קיץ כולן היו מגיעות לשם עם משפחותיהן.
כפי שקיידי מתארת: בזמן האחרון אני שואלת את עצמי אם אפשר לפתח סבולת לסבל. במידה מסויימת אני מניחה שכל בן אדם נאלץ לעשות את זה….
גאט, מירן, ג'וני ואני. במשפחה קוראים לארבעתנו "השקרנים", וזה מגיע לנו, כנראה. כולנו בני אותו גיל בערך ולכולנו יש יום הולדת בסתיו.רוב השנים באי עשינו רק צרות.
גאט התחיל לבוא לביצ'ווד כשהיינו בני שמונה. עד אז, מירן, ג'וני ואני לא הינו שקרניים. הינו רק בני דודים. וגאט היה האחיין של אד, בנזוגה של קרי, הדודה.
כפי שמירן אמרה: "את יודעת, כשבאים לביצ'ווד זה עולם אחר, נכון? את לא חייבת להיות בדיוק כמו שאת בבית. את יכולה אולי להיות משהי טובה יותר." זה המקום שבו השקרנים הרשו לעצמם לחלום…
אמא שלי והאחיות שלה היו תלויות בסבא ובכסף שלו. הן קבלו השכלה משובחת, נהנו מאינספור הזדמנויות ומעשרות קשרים מועילים, ובכל זאת לא היו מסוגלות להתפרנס בכוחות עצמן. אף אחת מהן לא עשתה משהו שהועיל לעולם. משהו נחוץ. משהו אמיץ. הן עדיין היו ילדות קטנות שמנסות למצוא חן בעיני אבא. הוא היה הלחם והחמאה שלהן, וגם השמנת והדבש.
יש אנשים שאין להם כלום. לנו יש הכל. היחידה שעשתה דברים טובים בכסף היתה סבתא, שעסקה בצדקה. עכשיו היא איננה, וכולם דואגים רק מה יהיה עם הפנינים שלה והקישוטים והרכוש שלה. אף אחד לא מנסה להשתמש בכסף למטרה טובה. אף אחד לא מנסה לשפר את העולם.
כל רכישה חדשה מסעירה את אמא ומעוררת בה תחושה של כוח, ולו לרגע קצר. לדעתי, ככה היא בונה את המעמד שלה- בית מלא חפצים יפים, ציורים יקרים מהחברים שלה, האמנים הפלצנים, וכפיות כסף מטיפני.
המבוגרים במשפחה שלי חושבים שצבירת חפצים יפים זאת מטרה בפני עצמה. מי שיש לו הכי הרבה חפצים ביום מותו- הוא הזוכה. זוכה במה? זה מה שאני רוצה לדעת.
בסתיו שאחרי הטיול לאירופה התחלתי בפרויקט חדש. כל יום אני מוסרת אחד מהחפצים שלי.
סבא דומה לאמא יותר מאשר לי. הוא מחק את חייו הקודמים בעזרת תחליפים שקנה בכסף.
הרדיפה אחרי הכסף והחפצים היפים של בני המשפחה (בעיקר של שלושת הבנות) הובילה את השקרנים, לבצע את מה שקיידי לא הצליחה לזכור.
בלילה שבו סבא וכל האחרים שטו בסירות אל מעבר למפרץ, כשאנשי הצוות כבר סיימו את העבודה, ואנחנו, השקרנים, הינו לבדנו באי, ארבעתנו עשינו את מה שפחדנו לעשות. לא שרפנו בית, שרפנו סמל. שרפנו אותו עד עפר.
עכשיו אנחנו פושעים. כנופיה של ארבעה פושעים. לא חשוב אם כואב לי הראש או אם למירן יש בחילה. לא חשוב אם ויל חולם חלומות רעים ואם גאט שונא את עצמו. אנחנו בצענו את הפשע המושלם.
קיידי מתארת סיטואציות מחייה באמצעות אגדות שהיא כותבת.זאת דרכה לספר את הסיפור שהיא לא יכולה לעכל ולתאר. את מה שמוחה לא יכל ורצה לזיכור.
בעבר,היא אף היתה מציירת ציורים באמצעות צביעת הריבועים הקטנים ויוצרת ציורים מפוקסלים.
במשך ארבע שבועות של חופשתה בביצ'ווד קיידי מנסה להיזכר באותו יום גורלי. השקרנים מלווים אותה במסע זיכרון כואב זה.
אני בוכה על החפצים שמסרתי. אני מתגעגעת לכרית שלי, לספרים שלי, לתצלומים. אני מתחלחלת מהזיית הנדיבות שלי, מהקלון שלי שהתחזה למוסריות, מהשקרים שסיפרתי לעצמי, מהעונשים שהטלתי על עצמי, מהעונשים שהטלתי על אמא שלי.
אני בוכה כי אני היחידה מבינינו שנותרה בחיים. מפני שאצטרך להמשיך לחיות בלי השקרנים. מפני שהם יצטרכו להמשיך בדרכם בלעדי…
XOXO
אחת שיודעת 😉
