"אני דון קיחוטה" הינו המחזה של רועי חן בהשראת הרומן הידוע של מיגל דה סרוואנטס .
המחזה הוא הצגה רבת משתתפים המעוררת בצופים שעשוע לצד כאב והזדהות. הבמאי הוא יבגני אריה.ובתפקידים הראשיים סשה דמידוב ודורון תבורי שמגלמים לסירוגין את דון קיחוטה, ואלכסנדר סנדרוביץ' בתפקיד סאנצו' פאנסה.
המחזה "אני דון קיחוטה" הינו אודות שני אסירים החולקים תא כלא אחד. בערבים , האסיר היודע קרוא וכתוב , קורא לשניהם שוב ושוב את ספרו של מיגל דה סרוואנטס.
הרפתקאותיו של דון קיחוטה מאפשרים להם להפליג בדמיונם למחוזות רחוקים, להרפתקאות מפלאות ואת החופש שאין להם בתא הכלא.
המחזה דן בסוגיה, האם הכלא הוא דווקא מקום חופשי יותר מאשר העולם החופשי?
הכלא מתגלה כמקום טוב לחלום בו. הוא מאפשר חופש מנטאלי מאחר ואין הפרעות של העולם החיצון.
בספרו של מיגל דה סרוואנטס, דון קיחוטה הוא אדם מתבגר בעל תפיסת מציאות מעוותת בהשפעת קריאה מופרזת של סיפורי אבירים, שהיו נפוצים מאוד במאה ה-16 בספרד. הוא מדמה עצמו לאביר שהוטלה עליו שליחות ומנהל מלחמות צדק שאין לו כל סיכוי לנצח בהן.
בהתאם למה שדון קיחוטה קרא בספרי האבירים, הוא מחליט שיש לו צורך בגבירה שיקדיש לה את שללו ויילחם בשמה. הוא בוחר בנערה כפרית פשוטה וגסה בשם אלדונסה לורנסו, שאינה יודעת על כלל קיומו, ואותה ראה בחטף, וקורא לה "דולסיניאה". בדמיונותיו הכפריה הפשוטה הופכת לגבירה אצילה ויפהפייה.
דון קישוטיות הוא ביטוי המתאר אמונה והתלהבות מדברים דמיוניים וניסיון לבצע פעולות בלתי אפשריות למען אמונה זו. כמו בספר, גם האסיר "דון קיחוטה" הוא אדם הלוקה בשיגעון ומדמיין שהוא אביר. למשל,הוא הוזה כי טחנות רוח הן ענקים, והוא יוצא להילחם בהן.
במחזה,האסיר הרואה עצמו כדון קיחוטה מתגלה כאדם הלוקה בנפשו, שעולם הבדיון והמציאות מתערבבים אצלו בערבוביה עד שמבית הכלא הוא מועבר למוסד לחולי נפש. שם הוא ממשיך להפליג בדמיונותיו.
במוסד לחולי נפש, ישנה אחות שמטפלת בו יום יום במשך 10 שנים, שאותה הוא אינו מזהה כל יום מחדש. היא מתוודה בפניו שהיא "דולסיאנה" שלו, שהיא כבר מחכה לו ומזדקנת, שבמקום לתור אחר הרפתקאות שיהללו אותה ויכבשו אותה, הוא צריך לחזור אליה ולהיות איתה, אחרת בסופו של דבר היא לא תהיה שם. אך, כפי שהאסיר "דון קיחוטה" אומר "דולסיאנה" היא לא עיקר סיפורו של דון קיחוטה, היא לא באמת חשובה, לכן היא גם לא מופיעה, אלא תפקידה שלה כמושא של האביר הוא החשוב.
המחזה מסתיים בסצנה בה, האסיר סאנצו' פאנסה מגיע לבקר את "דון קיחוטה" במוסד לחולי נפש. הוא מגיע רק לאחר עשר שנים. הוא מגיע לבקר כדי שהאסיר "דון קיחוטה" יקריא לו שוב מהספר (למרות שבינתיים כבר למד לקרוא) כדי להחזירו לאותו עולם דמיוני ומופלא. כלומר ללא דון קיחוטה, אין טעם בעצם לכל ההרפתאות בספר ואין משמעות אמיתית לחייו.
סצנה זו מעוררת אצל הצופה את השאלה לגבי הכרחיות קיומו של דון קיחוטה בחיינו, האם המשמעות האמיתית בחיינו לביטוי להלחם בטחנות רוח הוא שאנו באמת נאבקים בקרבות חסרי תכלית או האם יש מאחורי מעשים אלו משמעות עמוקה הרבה יותר?
מוזמנים ומוזמנות לשתף אותנו במה שאתם חושבים…
XOXO
אחת שיודעת 😉
