"ערש חלב ודבש" הינו ספר השירים הארבע-עשר של מיכל סנונית, משוררת וסופרת הילדים שכתבה את "ציפור הנפש", שהיה לרב מכר בינלאומי ואף זכה לעיבודים לבמה, מחול, ומוזיקה.
הספר מחולק ל-6 חלקים: אהבתי אינה יודעת שובע; שירים פשוטים; סתווים; ריקוד הנפש; מישות אחר, מעבר לזמן; ציפור כלואה- מילים לפרטיטורה.
החיים הם אור וחושך, אהבה ובדידות, שמחה וצער, משפחה ואובדן. את כל אלו, מיכל רוקמת יחדיו בשיריה למקבץ אחד על החיים. בשיריה, הכתובים בצורה אותנטית , פשוטה וחשופה, היא מאפשרת לנו הקוראים לגעת ברגעים השונים ,הרגעים המוארים וגם החשוכים.
בספר חוזר מוטיב הכתיבה ומהותה. הכתיבה הינה מצבת זיכרון לאהוביה שאינם ומספרת את כאב ליבה. היא פורקת את ליבה מילה ומילה עד שנוצר הספר והמילים הופכות למה שהינן.
"הרגע הממגנט אל הנייר
מילים מילים
עד השיר-
מקפיאו.
עובר אדם
טומן אותו בלב- ומפשירו.
ואור זרוע על פניו
ואר על פני העיר.
הולך אדם
ובליבו שיר."
"אבל אני הקשבתי לעולם
והמלמול הפך מילים מילים
שנכתבו בסתר
ולמולי ניצבו שורות שורות
שנקבצו לספר"
"ליבי עולה באש
ורק מילים מילים
הנקבצות בספר
כותבות את שאירע
בסתר"
החלק האחרון בספר מוקדש ל"ציפור", שהיא מטאפורה לעצמה. הציפור שרה את שיריה, כפי שמיכל כותבת אותם מילים מילים.
"יפים געגועי ציפור
מהציפור
ושירתה יפה ממנה
שבעתיים.
השיר, שמילותיו כבר נשכחו,
עוד ניחוחו הולך איתנו
בשביל הזמן
כמו געגועי ציפור
לכל מה שאבד."
האהבה והבדידות שזורים יחדיו בספר זה. הם חלק בלתי נפרד מחייה. שירה "ערש חלב ודבש", שהוא גם הכותרת הנבחרת לספר, מתאר את האהבה והתשוקה. כותרתו מורכבת משני מונחים: "ערש" ו"חלב ודבש". שיר ערש הוא שיר המושר באוזני ילדים לפני השינה, והערש הוא מקום מנוחה ושינה. ישראל נחשבת לארץ "זבת חלב ודבש", מלאת כל טוב. אולי מכך ניתן להבין, שהאהבה היא מנוחה ומלאת כל טוב. או אולי, ברמיזתה את ישראל, הכוונה היא למורכבת ומלאת קונפליקטים, למרות שהיא מקום מנוחתנו ונחלתנו?
"גופי שש אל גופך
גופך שש אל גופי
ערשנו
ערש חלב ודבש.
משכני ונרוצה
לקראת לקראת"
"פתאום אהבה.
בלי שהתכוונו
בלי שהתכוונו
בלי שבקשנו.
באה וממלאת את הבית
פותחת את המזוודה
תולה את הבגדים בארון
מכינה לעצמה כוס תה
משתרעת בסלון.
מובנת מאליה
כאילו לא יכולנו בלעדיה.
שמה כשם האישה
שמה כשמו של האיש.
פתאום אהבה.
או להיפך-
אהבת פתאים
פתאום."
האור בשיריה של מיכל הוא נחמה, תקווה, שלווה וטוב.
"ראיתי אור
הגשם התמעט
היה זה יום חורפי
שחור הפך סגול…
ראיתי אור.
מילה חמה עטפה ילדה
מפני קור"
"זה הזמן, פקחי עיניך
אור גדול ירד עליך,
אור גדול"
"השקט והאור
והתקווה"
הסתיו לעומת זאת, הוא ההפך מהאור. הוא מביא עימו חושך ולקוח את התקווה.
"ולא ידעתי איך אושיע לה
כי לא ידעתי להושיע
לעצמי
בסתיו האחרון"
בחלק השלישי בספרה, "הסתווים", מיכל בוחרת לתאר את פחדיה, חששותיה, כאבה וסבלה.
"עולם חולה
האוניה שוקעת
ראשים מוכי ירח
נטולי פנים
עולם שלם חולה
הארץ משתגעת ואת שוקעת
אל התוך ואל הפנים"
"פתח לנו שער ותנני מרגוע
אל תניחני לטבוע"
"במקום אין שני לו
בוכה האדמה.
במקום אין שני לו
אי אפשר לתפוס את הצחוק"
מיכל מתארת בחלק משיריה את אביה, שהלך לעולמו (כך לפחות מובן משיריה) ואת יחסיה עימו. היא כותבת כמצבת זיכרון, לאהוביה שהיו ואינם עוד. מותו של אביה , משאיר בתוכה חלל כפצע פעור בליבה.
"אבי טווה אותי על קו
אירופה המזרח התיכון.
אנטוורפן על יהלומיה
נחשבו בעיניו כקליפת השום
לעומת ריח הבושם
של ביצות עמק חפר
שם נטע אוהלו.
מאז אני נושאת את משא אשמתו
על גבי, דור שני
בחיוך אירופאי עצוב
ושירה נוכריה."
"איך הוא יכול
עם כל היופי הזה
השפוך בנדיבות על פניו,
לבוש בגדי חאקי
נעליים גבוהות,
הדשא נושק לרגליו.
לעת בוקר ראיתי אותו מחייל.
אמרתי לו, אבא,
קח את חיי בידיך
ולך"
"וכל אותו הלילה
שרת לי את שיר הזיכרון
המעורסל.
אבי, אבי, אתך אני.
ורק אתה
היכן?"
"כבר שנים שאבי הולך איתי יד ביד
ואיני יכולה לעוזבו
אף- על- פי שעזבני במותו
ואיני יכולה שלא לראותו
אף- על –פי שמי יודע אם
הוא רואה את בתו
ולצידו אימי וכל משפחתו
רק ידו מובילה אותי למחוז חפצו
שעדיין אינו חפצי,
על אף אהבתי,
אבי"
ולסיום, לא יכולתי שלא לצטט את גרסתה המיוחדת של מיכל לעץ הנדיב (אחד הספרים האהובים עלי):
"והעץ לא דיבר
והעץ לא דיבר
והעץ לא דיבר
וילד אחד שהזקין
שכב בצילו
וקטף את פריו
ובצע את ליבו
בסכין.
והעץ לא דיבר
רק דמעה מקצות העין
נשרה על מצחו של הילד
והפכה לאות קין."
מאחלת לכם קריאה מהנה ומרגשת, כמו שספר שירים הינו 🙂
XOXO
אחת שיודעת 😉
