יום שני, ה- 4.5.15, ערב הבכורה של הצגה "4.48 פסיכוזה" בתיאטרון חיפה. אני, חובבת תרבות בכלל ותיאטרון בפרט, שמחתי על ההזדמנות לראות הצגה קרובה לביתי, על אף שכבר משמה של ההצגה אתם יכולים לנחש שהנושא קשה ולא סימפטי במיוחד. מזוכיסטית? אולי. כשיצר הסקרנות גובר על שיקול הדעת שלי, אני יכולה להתמודד עם הכול; או כך לפחות חשבתי. הכיבוד הקל, היין והשמפניה לא הכינו אותי להצגה שכזו: קצת מטלטלת, אך בעיקר מאוד מבלבלת.
"4.48 פסיכוזה" הוא מחזה שנוצר מתוך רשומותיה של המחזאית שרה קיין, הנחשבת לאחת מהמחזאיות החשובות של ימינו. את המחזה כתבה קיין, שסבלה מדיכאון קליני חמור ובעיות נפשיות אחרות, בשנת חייה האחרונה טרם התאבדותה. היא כתבה אותו בין כותלי המחלקה פסיכיאטרית שבה הייתה מאושפזת והיא רק בת 27.
המחזה מגולל מסע נפשי של צעירה הלוקה בדיכאון קליני וחושף תמונות מאשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. המחזה כולו עשוי מרסיסים של זיכרון, שברי התקפים פסיכוטיים, חלקי דיאלוגים ומונולוגים, כל זאת בניסיון להתמודד בצורה הישירה ביותר עם נושא כואב, רגיש, אפל ושכמעט ואינו נמצא בסדר היום הציבורי.
על אף האפלוליות המתחייבת מעיסוק בנושא כמו דיכאון קליני חמור, היו כמה נקודות אור: השחקנים: ישי גולן ולירון בן שלוש, היו מרתקים וששיחקו בצורה אמינה ומשכנעת לאורך כל ההצגה. גם התפאורה, בדמות חדר בית החולים פסיכיאטרי, העניקה את תחושת הניכור והזרות הראויים למקום מהסוג הזה.
ואז נקודות האור היחידות כבו תרתי משמע. מלבד בעיות הסאונד שוודאי יתוקנו בפעמים הבאות, אנחנו הקהל ישבנו בחושך רוב הזמן. האולם הוחשך לגמרי ועל הבמה אורות מועטים. בין רסיס זיכרון אחד למשנהו, ובין דיאלוג אחד לאחר, ישבנו במשך חצי דקה בכל פעם בחושך מוחלט. אני לפחות לא הצלחתי גם לחבר בין כל קטע וקטע.
החשוב מכל הוא שהמחזה כבד, מדכא, מדכדך ובעיקר מבלבל. מדוע מבלבל? תודו. לרובינו קשה להתמודד עם מצוקות נפשיות. קשה לנו להתמודד עם מלים כמו דיכאון קליני, מאניה- דפרסיה, פסיכוזה, סכיזופרניה ועוד. אילו היה מדובר במחזה על צעירה המתמודדת עם מחלה פיסית כדוגמת מחלת הסרטן, אנו היושבים באולם, הינו זוכים לאפיזודות של "Comic Relief" – הומור, ציניות ובעיקר חיבוק חם ואמפתיה מהסביבה.
ב- "4.48 פסיכוזה" לא תמצאו אף לא אחד מכל אלו. למה? כי בדרך כלל אנשים שלהם בעיות נפשיות מרחיקים מהם את הקרובים אליהם ביותר או שאלו בוחרים להתרחק מרצונם. כי אנשים הלוקים בבעיות נפשיות חושבים ואף בטוחים שאין להם כלל בעבור מה לחיות.
ובכל זאת, דווקא במחזה חשוב מהסוג הזה, קשה ככל שהנושא יהיה, חיפשתי נקודת אור עבור הדמות. חיפשתי חמלה, אמפתיה, אהבה. חיפשתי את כל אלו כי אני חושבת שהנושא חשוב מעין כמוהו. כי אני חושבת שאם כבר מנגישים לקהל הרחב נושא הנמצא במחשכים, מן הראוי שידובר גם על דרכי התמודדות עבור הצד השני, גם אם הן לא כתובות ברשומותיה של קיין.
כולנו מחפשים את הסוף הטוב לא?