העולם נחלק לשניים:
אלה שזוכרים הכל ואלה שלא זוכרים כלום.
אני בוודאות בקבוצה השניה. לי יש זכרון של חתול. ממש. דברו איתי על מה קרה השבוע- סבבה. השנה- זוכרת. שנתיים אחורה- ערפל. ילדות, תיכון, צבא וכאלה- לא קרו מעולם. אני לא בטוחה אם זה ביולוגי או פסיכולוגי אבל זה די חמור. עד כדי כך חמור, שהשבוע פגשתי חברה מהעבר. התחבקנו וצחקנו, ואז היא אמרה לי: איזה קטע שגרנו פעם ביחד?
ואני אמרתי לה: באמת? מתי?
אולי זו הסיבה שתמיד הרגשתי צורך לכתוב. לכתוב ולתעד.
הטקסט הראשון שכתבתי היה בגיל שש וחצי, והוא תאר את מערכת היחסים המורכבת של החתולים בחצר שלנו. לכל חתול היה שם, חלק היו קרובי משפחה, היו ביניהם טובים והיו מרושעים, והיו לי יחסים מיוחדים עם רובם. לא היתה שם ממש עלילה, אבל היו איורים צבעוניים.
ביסודי כתבתי מחזות והתחלות של ספרים, והיו לי מלא גיבורים בגילי, וכל מה שקרה בכיתה קרה גם בסיפורים שלי. היו לי מלא רעיונות טובים ומשפטי פתיחה מעולים, וכך קרה שלא השלמתי אף סיפור. בוא נגיד שאני פחות מהמתמידים, ולפני שהשלמתי סיפור אחד כבר התחלתי סיפור חדש. אני חושבת שאני זוכרת את עצמי משכנעת את הכיתה להעלות מחזה שלי בכיתה ו', סוג של פרודיה שכתבתי על אגדות ילדים. אולי הוא עוד שמור לי איפה שהוא בארגזים שכתוב עליהם "מיכל / חומרים / לא לגעת".
אחר כך בגיל ההתבגרות כתבתי יומנים מטופשים להפליא, ושירים בכייניים. את אלה שהיו פחות בכייניים העתקתי בכתב יד יפה למחברת עם כריכה קשה והענקתי לחברה הכי טובה שלי ליום ההולדת. וחשבתי שאני גאון.
ואז התחילו החיים.
הייתי צריכה לבחור מה ללמוד ובמה לעסוק, ולמרות אהבתי הרבה לכתיבה, בחרתי במה שיותר קל וכייפי. למדתי עיצוב. האיורים וציורי האופנה החובבניים הפכו למקצוע, והתחלתי לחיות. במקום לכתוב על בחורים – התחלתי לצאת איתם, במקום לכתוב על רגשות – התחלתי להדחיק אותם. במקום לחרוז מילים – חרזתי חרוזים, במקום לכתוב סיפורים – כתבתי תיקי מוצר, ואחר כך הצעות מחיר, ואחר כך ניירות עמדה.
פה ושם כתבתי סיפור או שיר, אבל המוזות עברו לעבוד פול טיים באונה השניה של המוח, זו שפותרת בעיות שימושיות ומנהלת הוצאות וקריירה.
ואז יום אחד, אחרי הרבה הרבה שנים, קרה נס. או קרא נס.
דיפדוף אקראי במוסף (המעולה) של העיתון (הארץ) נתקלתי בכתבה על חבורת צעירים דתיים (העיתון קרא להם המתנחלים המשוררים) שכותבים שירה.
לא יודעת למה, זה ריגש אותי ממש. זה שיש משוררים צעירים. זה שיש משוררים דתיים. זה שיש אנשים שהתחילו את החיים שלי כמוני ולא ויתרו על הכתיבה.
ואז, בהשראה של הרגע, כתבתי שיר. השיר נפתח במילים "בואו נלמד את ילדינו את מדעי הלב." הוא מסתיים במילים "בואו נחזור להגיש משהו. בואו נחזור לכתוב שירים."
חיבבתי אותו, אז החלטתי לפרסם אותו. בפייסבוק שלי. עד אז לא פרסמתי שום דבר שאני כותבת. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע. אולי הזמינות של הפייסבוק. אולי התבגרתי.
אחרי כמה שעות הפייסבוק הודיע לי שיש לשיר הרבה לייקים. אחר כך גם שיתופים. אחר כך כבר ביקשו ממני להוסיף את שמי על השיר, כדי שיוכלו לצטט אותו בחדרי מורים. או במפגשים של יועצים ארגוניים. או באתרים של מכונים לטיפול רגשי.
קיצקץ, השיר היה הצלחה.
ומה קרה אז?
כלום.
מה שקרה הוא שהתבגרתי. והפסקתי לפחד.
כי כולנו מפחדים לומר משהו. אישי, רגשי, אינטימי. כולנו מפחדים להחשף.
הפחד הכי גדול שלנו הוא שיצחקו עלינו. שיראו את נקודות החולשה שלנו. שישאלו אותנו: מה, באמת את כזאת?
אז כן. מבפנים אני באמת כזאת. כולנו כאלה. יש לנו רגשות. יש שמחה וכאב. רגשות אנושיים, שהם ממש לא לענין בעולם הדיגיטלי שלנו. עולם שבו הצלחה סופרים רק בשקלים, ותהילה רוכשים כשמעליבים מישהו בתוכנית ריאליטי. בוז ועלבון הם שגרה מקובלת, וכל הבעת עמדה גוררת מקבץ של טוקבקים מורעלים.
אבל את יודעים מה? לא אכפת לי.
לא אכפת לי אם השירים שלי נשמעים לא בוגרים, או לא מתוחכמים או לא איכותיים למישהו.
לא אכפת לי שהסיפורים שלי לא זוכים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ.
ולא אכפת לי שמישהו מחברי יגלה לפתע שאני נעלבת, או מאושרת, או שבורת לב.
אני כותבת כי כזו אני. אני אישה כותבת. אולי אפילו יום אחד ארהיב עוז ואגיד שאני משוררת. למרות שמשוררת זה לא גליק גדול.
וגם על זה כתבתי שיר.
משוררות אוכלות לבד
בָּחַרְתִּי לֹא לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת,
מְשׁוֹרֶרֶת בָּחַרְתִּי לֹא לִהְיוֹת.
כִּי מְשוֹרְרוּת זוּ בְּדִידוּת מַזְהֶרֶת,
וַאֲנִי רָצִיתִי לִחְיוֹת.
לֹא בָּחַרְתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת,
כִּי הַחַיִּים קָרְאוּ: הֵי אַת!
קַפְצוּ מִתּוֹך עָרֵימוֹת הַמִילִים,
גָּנְבוּ אֶת לְבָבִי, כָּל פַּעַם קְצָת.
שְמִיכַת הַמִילִים בָּהּ הִתְּכַּסֵתִי
חַסְמָה אֶת הָאֲוִיר וְאֶת הָחוֹם.
יָצָאתִי לַאוֹר וְעַל הַמִילִים וִיתַרְתִי,
נִפְרָדְתִּי לְשָׁלוֹם.
בָּחַרְתִּי לִהְיוֹת לֹא מְשׁוֹרֶרֶת,
מְשוֹרְרוֹת קָמוֹת לְבַד וּלְבַד אוֹכְלוֹת
אֶת הַחוֹמָרִים מֵהֶם שִׁירָה נוֹצֶרֵת:
בְּדִידוּת, עֵצֶּב, עִיר וּבֶהָלוֹת.
הֵן יָדַעְתִּי:
מְשוֹרְרוּת הִיא חֲרָדָה וּפָחַד,
מְשוֹרְרוּת הִיא מִסְתּוֹר וּבְרִיחָה.
כַּמָּה מְעַט שִׁירִים עַל יַחַד,
כַּמָּה מְעַט שִׁירִים עַל שִׂמְחָה.
לֹא בָּחַרְתִּי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
אֲבָל הַשִּׁירִים בָחָרוּ אוֹתִי.
כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁאֵינָהּ מִתְפָּרֵצֶת
הֵם דוֹגְרִים בְּתוֹכֵי תוֹכִי.
הֵם יוֹצְאִים לְעִיתִים, כְּמוֹ שִיעוּל,
נִיטָחִים בְּכֹתְלֵי גוּלְגוֹלְתִי בִּפְרָאוּת.
יוֹדְעִים שְׁאֵינִי יְכוֹלָה לְמָגֶר אוֹתָם,
שְׁאֵין תְּרוּפָה לִמְשוֹרְרוּת.