אם שרדתם עד כה, וקראתם את רוב הפוסטים שלי, אז אתם עלולים להתאכזב: הפוסט הזה לא משעשע בכלל. הוא הולך להיות ממש רציני.
טוב, אולי עם איזו אנקדוטה או שתיים.
אז ככה:
בגיל עשר שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. גיל עשר, אגב, זה גיל מצוין להחליט בו. לדעתי, רוב הילדים בכיתה ה' בוחרים מקצוע ממש קרוב למה שיהיו בבגרותם. Anyways. שאלו אותי אז עניתי ככה: אני רוצה להיות מורה בבוקר ומאיירת ספרי ילדים בערב. ואז, החכמולוגים לא שאלו למה את רוצה להיות מאיירת, הם שאלו למה אני רוצה להיות מורה. בבוקר.
אז עניתי: אני רוצה להיות מורה כי אני רוצה לתקן את מה שגרוע במערכת החינוך.
חי אלוהים. אמא שלי יכולה להעיד.
זה היה בשנת 1979.
פאסט פורוורד ל-2017.
בחרתי שלא להיות מורה (דווקא כן הייתי מאיירת), אבל עסקתי כל השנים בהדרכה, הרצאה וכתיבת תוכן, בעקיפין. כשהפכתי לאמא התנגדתי עקרונית לשלוח את הילדים שלי לחינוך פרטי. כמו סוציאליסטית טובה חשבתי: מערכת החינוך הציבורית אמורה להיות טובה לכולם. ואכן, שני הגדולים הלכו בצייתנות לבית הספר. כשהבכור סיפר שהחרימו לו את הספר שקרא בשיעור, סיפרתי לו שגם לי החרימו את הטושים כשציירתי בשיעור, לפני עשרים שנה. ככה זה. כשהאמצעי התלונן שמשעמם לו, הסברתי לו שגם לי שעמם לפני עשרים שנה.
ככה זה.
ואז הגיע השלישי, ולמרבה ההפתעה, ה"ככה זה" שלי כבר לא עבד יותר.
יצא לי ילד נורמלי, שלא רוצה ללכת לבית הספר. כאבי ראש, כאבי בטן, ענינים שכאלה.
וכל זה בזמן שאמא שלו, רחמנא ליצלן, נבחרה לכהן כחברת מועצה ומחזיקה את תיק החינוך בישוב. תודו- יותר בושות מזה אין.
ובחוץ העולם משתולל. מסתבר שהרבה יותר ילדים ממה שהכרתי לא רוצים ללכת לבית הספר. מסתבר שהרבה יותר מורים מתוסכלים, מנוצלים, מיואשים. מסתבר שהרבה יותר הורים רוצים חינוך אחר, והן עומדים על הגדרות ומשמיעים קולות של יאללה יאללה. מסתבר שמשרד החינוך, שמבין לאן נושבת הרוח, אכן מציע לכל מנהל ומנהלת ליישם חדשנות פדגוגית מתקדמת, אבל רק בתנאי שהיא נצמדת לתוכנית הלימודים המוכתבת מלמעלה, נשמעת לחוזרי מנכל, מיישמת את כל הנחתות השר, מצייתת למערך הפיקוח, עומדת בתקציב, שומרת על מסגרת השעות, בקיצור- עומדת בכל הכללים הקפדניים של משטר החינוך.
שיעור אחד נחרט בזכרוני משנות בית הספר היסודי: שיעור פרקי אבות בכיתה ה', עם המורה רות ברנד (שברוב חוכמתה נתנה לנו לכתוב סיפורים קצרים על אמרות חז"ל). ומה שלמדתי שם היה זה:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ. בקיצור- תהיי בולדוזר. ואם את דוחפת משהו לכיוון אחד במשך הרבה זמן, בסוף הוא יזוז.
אז בשנתיים האחרונות אני חוקרת, לומדת ומעמיקה בנושא של חדשנות פדגוגית. אני מדברת עם מורים, מנהלים, מפקחים, תלמידים, הורים. אני מבינה שהתסכול רחב כאוקינוס- גם אצל צוותי החינוך. אני מבינה שהרוח החדשה שנושבת במסדרונות מאז תקופתו של הרב פירון היא עזה, אבל כרגע היא בעיקר מעיפה את הניירות לכל עבר, ואין מי שיאסוף. הרהבתי עוז וכתבתי מאמר על חטיבות הביניים- ששמו: "חטיבות הנעורים- מהחמצה להזדמנות", ומשם פיתחתי מודל חינוכי הוליסטי שנקרא "מודל 40-40-20" . המודל שלי מבוסס על עקרון פשוט של אוטונומיה כמנוע המעודד מוטיבציה. הוא מאפשר הרחבת האוטונומיה של הילדים ושל המורים בבית הספר: המורים חוזרים להיות כותבי תוכן, ולתלמידים ניתנת אפשרות בחירה בתוך מערכת השעות. כן, קורסי בחירה גם במקצועות הליבה. וכן, עם תוספת של שעות גוף ונפש בתוך המערכת. ועם עוד הרבה כלים, כמו הכשרת מרחבים ללמידה עצמאית, שיתוף הורים ובנית מערכת מדדים ומשובים. ואני מסתובבת בכל רחבי הארץ ובכל רחבי הפייסבוק (גם וגם) ועושה נפשות למודל שלי, שבורא יום לימודים חדשני ומלא מוטיבציה גם במגבלות התנאים הקיימים.
למדתי את כוחן העצום של המילים. מילים שמביעות רעיון, פורחות ברשת כפרפרים, יוצרות דיאלוג ומפרות אחרים, ממש כמו בתהליך האבקה אצל פרחים- גם רעיונות חדשים נודדים מאדם לאדם ויוצרים הפריה הדדית וליבלוב במקומות מרוחקים.
אני מתקבלת בזרועות פתוחות בקרב הורים ומורים שצמאים לשינוי. אני נפש אחת בים של נפשות שעושות יום יום את המהפיכה.
הבטחתי אנקדוטה, אז הנה אחת 0פחות מצחיקה, יותר מרגשת): באחד מבתי הספר אחד שבו אני מקדמת את המודל, אמרה לי אחת המורות: אני מאמצת את המודל שלך בשתי ידיים, ולו רק כי זה הדבר המענין ביותר שקורה לי בבית הספר מזה תשע שנים.
ולמה אני כותבת על זה רק עכשיו?
כי אתמול התבשרתי שבית ספר "רגיל "אחד שהתענין במודל, החל ליישם אותו כבר השנה ! ענבל, המנהלת המוכשרת (בולדוזר, כמו שאומרים) ששמעה על המודל שלי רק לפני ארבעה חודשים, יזמה לי מפגש עם אנשי חינוך השואפים לשינוי, והטמיעה מספר קורסי בחירה לתלמידים שלה כבר במערכת השעות של השנה"ל הזו, ועוד במקצוע ליבה ! (אין לכם מושג כמה זה משמעותי)
קיצקץ. המהפכה בדרך. אני רק צריכה להעביר להילוך שני. כל מי שרוצה לשמוע עוד על איך הופכים בית ספר מסורתי לבית ספר יצירתי, עם מורות מרוצות, הורים מסופקים וילדים סקרנים, דברו איתי. תאריכי המפגשים הבאים כבר מתבשלים אצלי.
ושיר לסיום:
לֹא הַכַּמוּת אֶלָּא האֵיכוּת
לֹא הַגָּוֹדֶל אֶלָּא הַמֶּרְחָב
לֹא הַעוֹצְמָה אֶלָּא הַתוֹכֵן
לֹא הַתָּוֹצָאָה אֶלָּא הַדֶּרֶך
לֹא הַמִסְפָָּרִים אֶלָּא הַמִילִים
לֹא הַקַּנְקַן, אֶלָּא מַה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ
לֹא הַבַָּיְישָן לַמֵּד
וְלֹא הַקַפְּדָן מְלַמֵּד
לֹא כָּל הַנּוֹצֵץ זָהָב
וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.