תקציר הפרקים הקודמים:
תוך כדי שאני מדשדשת בעצלתיים לקראת גיל 50 האיום, החלטתי לפתוח בלוג.
בלוג, זול יותר מטיפול פסיכולוגי ויעיל לא פחות מקבוצת תמיכה, יעשה את מה שכדורים פסיכיאטריים אמורים לעשות: לדכא את הדיכאון ולעגן את תחושת הנחמה שנוצרת במצב של "צרת רבים".
לאחר אי-אלו שבועות של חיבוטי נפש וחפירות טרחניות, לקחתי את עצמי בידיים, ובהינף מקלדת שיתפתי אתכם בעובדה שקניתי לנו (כלומר לבנזוגי ולי) שני כרטיסים לפסטיבל מטאור- פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבי, כולל כל המשתמע מכך: מוזיקה מגניבה, לינה באוהל, רומנטיקה בלתי מתפשרת וחזרה הביתה בעיניים נוצצות ובתחושת נצחון על מר גיל, אדון הזמן.
דבר ידוע הוא שבלוג אמור לשעשע. בלוג אמור לתת לכם גוד טיים. ליצור הזדהות. לתת לכם תחושה טובה על עצמכם ועל העולם.
ובאמת כל זה היה אמור להתרחש במציאות: זוג צעיר, פסטיבל מוזיקה, אש בעיניים, עשן בלב.
אלא ש.
אלא שהאמת דפקה בדלת. תוק תוק, על שערי גן עדן של סוף השבוע האחרון.
וכשהאמת דופקת- את פותחת. והאמת, כמו שאתם כבר בודאי יודעים, קצת פחות מתחשבת ברייטינג של הבלוג שלי, ויותר חושבת רק על עצמה.
ובחיי שאין לי שום רצון להתוודות בפניכם על איך באמת התנהל הסופשבוע המגניב שלנו. ממש בא לי שתמשיכו לחשוב שהיינו קולים כמו שכתבתי, שנזרקנו באוהל יחפים ויפים, שהכרנו מלא להקות היפ הופ מחוצלארץ, שעשינו את כל הדברים שהייתם רוצים לעשות ואינכם מעזים. אבל מכיון שרוב הפרטים על איך ב-א-מ-ת התנהל סוף השבוע הזרוק הזה דלפו זה מכבר והגיעו לאוזני כמה מחבריי, לא אוכל להסתיר גם מכם את העובדות היבשות:
אז קודם כל, בפוסט הקודם שכחתי להזכיר שאת היום הראשון של הסופש בכלל לא בילינו ב"פסטיבל מוזיקה מגניב" אלא בצימר קלישאתי מהסוג שכבר הייתם בו אלף פעם. שכחתי לכתוב שלמרות הפוזה הזרוקה שמכרתי לכם, ממש לא נראה לי רציני ללון שני לילות בקמפינג מאובק עם עשרת-אלפים בני תשחורת מתודלקים.
אתם יכולים להרגע: הזוג ה"צעיר" עלה צפונה ברכב הבורגני-היברידי שלו, לבקתת עץ מאובזרת "אה-לה-טריבגו", עם מיטה זוגית אורתופדית וארוחת בוקר כלולה במחיר.
לשבחי ייאמר, שבדרך צפונה יזמתי טבילה קצרה בכנרת. זה האגם הקטן הזה שמצויר על המפה מעל ים המלח. זה שלא הייתם בו אולי חמש עשרה שנה. זה שצריך ללכת עשר דקות מהחוף עד שמגיעים למים. זה שתמיד מפתיע לטובה ומדהים ברוחב ליבו ובאופיו הנוח.
אחרי הטבילה בכנרת אכלנו דג בעין גב.
השבוע שבין ה-1 בספטמבר ל-א' תשרי הוא השבוע הרגוע ביותר על מפת התיירות בישראל. כל התיכוניסטים בבית הספר. כל ההורים באסיפות הורים. כל הבליינים כבר קנו כרטיסים לסוכות, אז זה השבוע שהם צריכים לעבוד בו. בקיצור- רק כמה חיילים ואנחנו בכל הגליל העליון.
זוג מקשיש מגיע לצימר, מה הוא עושה? בחיי שאני לא גאה בזה, אבל זו אמת לאמיתה: התשובה היא- שנ"צ. בכל השנים שהייתי אמא, תמיד הקפדתי על שנ"צ סופ"ש. או תורנות שנ"צ: הוא ישן ביום שישי, אני בשבת. או להיפך. או תורנות שעה-שעה. שעה אני שעה הוא. או להיפך. בכל מקרה, זה לא שיש לנו מחסור בשעות שינה. גם לא במצטבר. ובכל זאת, כמה נעים להתעורר משינה מתוקה ביום חמישי בשש בערב, מול נוף הרי גולן. רוח קלה מנשבת, שש כריות סביב המיטה, הקומקום רותח ואנחנו יושבים על בלקון מעץ ושותים קפה עם עוגיה.
אולי לא כזה צעיר ומגניב, אבל בהחלט מתנה.
אחרי הקפה עם העוגיה חשבנו מה אפשר לעשות הערב. הבחור בצימר נתן לנו את מדריך האירועים בגליל. הופתענו: יש חיים בגליל העליון. בצעד נדיר וחסר תקדים, כנראה ברוח הבלוג, החלטנו להיות ספונטניים ולנסוע שעה (שעה!) למועצה אזורית משגב. נכנסנו לאוטו, דהרנו בחושך, בכבישים מפותלים, בין כפרים צ'רקסים ומצפים מבודדים, עד לאמפי תיאטרון זעיר ופתוח, שם הזמינה המועצה האזורית את דני סנסדרסון לתת הופעה של סוף הקיץ.
מה אני אגיד לכם- היה אחלא.
היינו קהל של זוגות קשישים כמונו, מקפצים מול סנדרסון הצעיר ברוחו, שדפק – ובצדק- את ההופעה של החיים שלו. היינו קהל מקומי ועליז, שהכיר את כל המילים של כל השירים, ששרק כשמזי כהן עלתה לבמה, שמחא כפיים לקבל עוד הדרן. משבר או לא משבר, פתאום זה נראה לנו קצת יותר הגיוני להיות בני חמישים.
למחרת נסענו למתחם הפסטיבל.
אתם כבר יכולים לשער איך היה, אבל אני בכל זאת אחדד.
כן, היינו הכי זקנים במתחם. וכשאני אומרת זקנים אני מתכוונת עשרים וחמש שנה מעל הממוצע.
כן, היתה מוזיקה מגניבה, אבל ג'יין בורדו עלו לבמה באיחור, ודודו טסה הבריז.
לא, לא היתה קליטה. בכלל. אלפי אנשים צעירים ישבו חבורות-חבורות, שתו, אכלו, צחקו, רקדו, וכל זה -בלי סלולרי. וזה בהחלט היה מחזה מרנין. מרנין עד כדי בלתי אמין. נזכרנו מה אתה עושה עם החיים שלך כשאין לך קליטה: בעיקר שום דבר. מדהים כמה מעט אתה יכול לעשות ביום שלם ללא קליטה.
כן, היה חם, אבל היו טפטפות שהשפריצו עלינו מים.
כן, השירותים היו בול פגיעה.
כן, האוכל היה זבל. ובסוף גם לא נשארנו לישון:
גם בגלל ההברזה של דודו טסה. גם בגלל שהאוהל שלנו היה ממוקם בקרבה מחשידה לבמה של הטכנו. גם בגלל שהבנו שצריך להשלים עם עובדות החיים:
אנחנו כבר לא זוג צעיר, זרוק ומגניב.
אנחנו זוג מבוגר, אחראי, שאוהב את המוזיקה שלו בווליום סביר.
ולא, זו לא בושה. אנחנו פחות "בלקן-ביט-בוקס" ויותר דני סנדרסון. ויש לנו מזל שהחברים שלנו גם כאלה. זקנים ומגניבים.
בשתיים בלילה פתחנו את הדלת של הבית, התקלחנו במים חמים והלכנו לישון.