אז אנחנו פה כבר שבועיים וחצי, שבועיים וחצי שנראים כמו נצח, והמטרה נכון לעכשיו, המטרה החשובה והעיקרית היא – למצוא דירה. למצוא. דירה. מה בסך הכל ביקשנו?
כי אחרי חצי שנה של נוודות – תל אביב ירושלים תל אביב ירושלים סבא סבתא שם סבא סבתא פה דירה זמנית שם דירה זמנית פה – הגיע הזמן.
אבל המשימה, מסתבר, לא כזו פשוטה.
אז בשבועיים וחצי האלה הספקנו לעבור כבר בין אינסוף שכונות, בניינים, קומות, מעליות, שכנים, גנים, מתווכים, לוביים, חדרי כביסה, דורמנים ושות'. אבל את הדירה, הדירה האחת, לא מצאנו.
ויש אינספור סיבות – נתחיל עם העובדה שאנחנו מסתובבים פה בין הדירות עם ילד בן שנה ו-3 חודשים שבדיוק למד ללכת ופשוט מסרב, מסרב, לשבת בעגלה. אז לך תתרכז בדירה כשאתה צריך לרדוף אחריו שלא יפרק את המדיח, יקפוץ ראש לאמבטיה (סיפור אמיתי), יתלוש את הידיות של הארונות, או יקפוץ חלילה מהחלונות (ומהקומה ה-20 זה, איך לומר זאת בעדינות, לא נעים).
נמשיך עם העובדה שאנחנו מתרוצצים פה בעיר הענקית הזו בקור כלבים שעושה טובה כשהוא עולה מעל ל-3 מעלות צלזיוס.
מתגברים על שני המכשולים האלו ואז באים הדברים הקטנים – הדירה קטנה מדי/ הנוף פונה לבניין בשיפוצים/ הקומה גבוהה מדי/ יש רעש/ החדרים רחוקים אחד מהשני ועוד שלל בעיות ועניינים.
אבל האמת, ונראה לי שרק ביומיים האחרונים אני מבינה את זה, האמת היא שמדובר בסך הכל בתירוצים. כי האמת היא שמשהו בפנים, עמוק עמוק בפנים, עוד לא מסתדר. אני רואה את כל הדירות האלה, שנראות אותו דבר ומרגישות אותו דבר, בתוך הבניינים הענקיים האלה, עם הדורמן, חדרי הכביסה, חדר הדואר, לפעמים אפילו חדר המשחקים לילדים – והן מביאות לי את הדיכאון.
לא יודעת מה זה, אולי זה עניין של זמן, כמו כל דבר, אולי זה הירושלמית שבי שצועקת הצילו, אבל אני צריכה בית. קטן. נחמד. נעים. ביתי. שכונתי.
זה לא בשבילי הבניינים האלה. הגודל הזה. התחושה הזו של הניכור, של הזרות. לא בשבילי.
והבעיה הכי גדולה – אנחנו שנינו מתלבטים כרוניים. כרוניים.
וביחד שנינו – עם תחושת הזרות הזו וחוסר היכולת שלנו לקבל החלטות – לא מוצאים דירה.
ובסוף, בסוף, אולי מעל הכל מרחף איזה פחד פסיכולוגי כזה, חשש להשתקע. כי אם מוצאים דירה זה אומר שנשארים. ואם מוצאים דירה זה אומר שאלו עכשיו החיים שלנו. החיים שלנו לשלוש השנים הקרובות. אלו. החיים. שלנו.
רחוק מירושלים, רחוק מתל אביב, רחוק מהמשפחה, מהחברים. רחוק. בעיר הענקית הזו.
אנחנו, זוג המתלבטים הכרוניים, וילד בן שנה ו-3 חודשים שמסרב לשבת בעגלה (טוב, אז חייבים למצוא דירה גדולה 🙂 )