מכירים את הרגע הזה שמשהו קטן שקורה פתאום ״זורק״ אתכם שנים אחורה?
זה בדיוק מה שקרה לי השבוע.
איך?
הסיפור מתחיל, כמו שמתחיל כל סיפור טוב – מהסוף.
בתחילת שבוע התראיין בתכנית הרדיו שלי ״כי אני חייל״, בחור בשם דרור, בנושא ה"קליל" שנקרא "המעבר לצבא מקצועי-התנדבותי כביטוי לרעיון הליברלי". כמובן שלקראת התכנית, קראתי כתבות ומאמרים בנושא כדי להגיע מוכנה לראיון (בכל זאת בחרתי תחום שיכול להיות נושא לתיזה). אבל אני חייבת להגיד ששום דבר בהכנה המדוקדקת שלי, לא הכין אותי לקראת הבחור שהגיע לאולפן.
דרור הגיע כשהוא לבוש ג'ינס וטי-שירט. את השיער הארוך אסף כנראה לכבוד המצלמה באולפן, שמשדרת את התכנית בלייב. בחור שנראה כמו "בליין תל אביבי טיפוסי". כך תיארה אותו מירב ארלוזורוב, מעיתון "דה מרקר", כשראיינה אותו. ואני הסכמתי איתה בליבי. כבר בפתח התכנית, כשדרור הסביר את דעותיו, הבנתי שיושב לפניי אדם עם עמדות מעניינות, שאולי לא כולם יאהבו לשמוע, ומעטים יסכימו לקבל. אבל כשהדעות נאמרות בצורה אינטליגנטית, מנומקת ונעימה, אני מוכנה לשמוע ולתת להן במה, גם אם זה יגרום לכמה אנשים לזוז בכיסא באי נוחות. מפה לשם, היה מעניין, הזמן טס, והתכנית הגיעה לסיומה.
ואז שתי מילים שנאמרו בסוף התכנית, אחרי שכבה האור האדום שמסמל "שקט, כאן משדרים", והמיקרופון נדם , החזירו אותי בבת אחת לתקופה בה הייתי סטודנטית בת 18, גרתי בבית הוריי, ולא באמת היו לי דאגות או נסיון בחיים.
בסוף התכנית, ממש לפני שיצאנו מהאולפן ופינינו את המקום לטובת התכנית הבאה, אמר לי דרור שהביא לי מתנה, והעניק לי ספר, שנכתב על-ידי איין ראנד.
שתי המילים האלה "איין ראנד", שמה של סופרת אמריקאית, שכתבה את "כמעיין המתגבר", החזיר אותי יותר מ- 25 שנים אחורנית. אז נתנה לי חברה טובה (וחכמה) לקרוא את הספר הזה. למי שלא מכיר, הספר מספר על אדריכלים שמנהלים מאבק מלא יצרים אחד בשני, אבל בעצם מדבר על החשיבות שבשמירה על ייחוד וסגנון אישי, גם במחיר אובדן פרנסה.
מה אני אגיד לכם…
בזמנו קראתי את הספר.
אהבתי את הסיפור.
אבל…לא ממש הבנתי את ה subtext.
ההבנה ״מה עומד מאחורי הסיפור״, הגיעה בדיליי מכובד רק שנים אחר כך.
השבוע כשקיבלתי את הספר של איין ראנד מידיו של דרור, פתאום נפלו כל האסימונים, and it all made sense. איין ראנד, שאת שמה לא שמעתי שנים, כתבה על שמירת הייחוד האישי, שמירה על עמוד שידרה. כי "אני מאמין" הוא חשוב, גם אם זה לא תמיד טוב לעסק. כיום, כשאני עוסקת כעצמאית בייצוג חיילים ומשרתי קבע, אני חופשייה לקחת איזה תיק שאני רוצה ולטעון איזה טענות שאני בוחרת. אבל אני רואה חשיבות גדולה בשמירה על ה"אני מאמין" שלי, שמירה על אתיקה, על כללי התנהלות מכובדים ומכבדים. זה לא גורע מהתוצאה ללקוח (להפך), אבל אולי יש לקוחות שפחות יתחברו ל"אני מאמין שלי". וזה בסדר כי אולי הם לא הלקוחות שאני מחפשת.
