כשקוראים את שם הספר: "עצירה קטנה בדרך מאושוויץ" זה נראה קצת כמו טעות בהקלדה. עבור רוב האנשים שהגיעו לאושוויץ – אושוויץ היתה התחנה האחרונה בהחלט. לא היה המשך. לא היו חיים אחרי.
העיתונאי והסופר השוודי יורן רוזנברג בחר לכתוב ספר על מה שעבר על אביו בתקופת השואה ועל החיים לאחר המלחמה. אביו של יורן שרד את גטו לוד'ג, את קרונות המוות, את מחנות הכפייה ואף את אושוויץ. בתום המלחמה הועבר אביו ע"י הצלב האדום לשוודיה ובה הוא בונה לעצמו חיים חדשים. יורן נולד בשוודיה לתוך העולם "החדש", אבל הצלקות והמשקעים שהותירה המלחמה בנפשו של אביו הביאה אותו בבגרותו להוציא את הספר הזה. לחקור. לחפש תשובות. לכתוב.
בחודש ינואר השנה התקיים מפגש קוראים עם הסופר השוודי יורן רוזנברג, שהגיע לביקור בארץ ובא לספר על ספרו: "עצירה קטנה בדרך מאושוויץ" .
בתמונה: הסופר יורן רוזנברג משוחח עם הסופרת ליזי דורון על ספרו.
בספר יורן התחקה אחרי המסע שעבר אביו וכך בעצם יוצא למסע משלו בזמן. הוא כותב את הספר מנקודת זכרונו כילד, בן להורים שעברו את הנורא מכל. את המלחמה הארורה.
כשהגעתי למפגש עדיין לא קראתי את הספר. היות ונושא השואה מעניין אותי מאוד ובשנים האחרונות התחלתי לקרוא ספרות רבה על התקופה, היה חשוב לי להיות נוכחת במפגש.
הערב בהנחייתה של הסופרת ליזי דורון, היה מרתק. יורן החל את המפגש וסיפר על ילדותו, אותה הוא מתאר כמאושרת: "גדלתי בבית עם הרבה שמחה ובסביבה טובה שנתנה לי הרבה הזדמנויות ואפשרויות". הוא סיפר.
יורן גדל בעולם בו כל מה שכבר עלול לעורר דאגה כבר קרה קודם.
"מפעם לפעם קורה שעולמו הודף אותו בחזרה אל עולמם, והצללים שלהם נדחקים לרגע לתוכו, ותחושה של חושך וקור נשארת בקרבו ולא מרפה".(עמ' 43)
החיים הקודמים של הוריו הם צל ענק עבורו שיורן רוצה לברר מהם האירועים שמסתתרים בו.
"זה ההבדל בינם לביני. הם פגשו את העולם לראשונה במקום אחר לגמרי, והם נושאים עמם עולם אחר לגמרי, ובעבורם כל כך הרבה דברים כבר התחילו וכבר נגמרו, והם עדיין לא בטוחים אם משהו כאן יכול להתחיל מחדש, שכן דברים רבים כל כך שהם כברל א זוכרים, או לא רוצים לזכור, גם לא ניתן לשכוח" (עמ' 17-18)
יורן לקח על עצמו את הפרוייקט לחקור את המסע של אביו. "ממש רציתי לבנות אותו מחדש, למצוא את כל החלקים וליצור שוב את האמת כפי שהיתה. לכן הייתי צריך לאסוף עובדות וחומרים". סיפר יורן במפגש.
קרוב ל-30 שנה חשב יורן על כתיבת הספר ולקח לו כ-6 שנים לכתוב אותו. הוא לא יכול היה לתכנן את הספר לפני שאסף את כל החומרים העובדתיים, עד כמה שיכול היה. יורן למשל, משלב בספרו ציטוט של נאומו של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו, בו הוא מבקש מההורים למסור לו את ילדיהם הקטנים, לאחר שקיבל פקודה מהגרמנים. יורן תר אחר עובדות ופרטים ומגיע למקורות המידע הרלוונטיים. יורן אפילו שכר דירה בעיירה הקטנה, על מנת להתחקות אחר קורות אביו בעבר ולגלות עוד מידע. המחקר עבורו היה לכתוב את מה שאי אפשר לדמיין.
"בעולמם של שני המהגרים החדשים כבר לא קיים מקום כמו המקום הזה, שבו הם, בדומה לי, ניכסו לעצמם פעם את העולם.
אילו מקום כזה היה קיים, הם היו מספרים לי עליו, נותנים לי להריח את ריחו, לטעום ממנו, לוקחים אותי אליו, מספרים לי על האנשים שחיו בו בעבר.
אבל הם לא מספרים.
במקום שפעם בוודאי היה כמו זה, שוררת עכשיו דממה בלבד. דממה וצללים.
יהיו אשר יהיו הרסיסים ממקום כזה, שחבויים אי-שם, ואיש לא חי בלי רסיסים כאלה, הרי שמישהו או משהו יקפיד לרסק אותם לנצח ולקבור אותם עמוק מדי, בנתיבים רבים מדי של החושך." (עמ' 48-49)
הספר נפתח דווקא בתקופה בה האב מגיע לשוודיה. יורן מספר על מסעו של האב מהרגע בו החל בחיים שלאחר המלחמה.
בהמשך הסיפור חוזר יורן אחורה בזמן ללודג'. אחר כך למקומות נוספים ומצמררים במסעו של האב. אני לא מעוניינת לחשוף כאן את המסע במלואו, אבל הספר מרתק ומכיל מידע שנאסף ממסמכים וחקירה מקיפה ואני ממליצה לכם לקרוא אותו.
אני רוצה לצטט כאן קטע שצמרר אותי בפרק שנקרא "הקרוסלה"
"באביב 1943 צ'סלב מילוש כותב על הקרוסלה שבפארק קרשינסקי בורשה. קרוסלה שרבות נכתב עליה ורבים היו עדים לקיומה. באביב 1943 אפשר מהקרוסלה שבפארק קרשינסקי לראות ולשמוע את חיסול גטו ורשה. הקרוסלה אינה נעצרת כשהגטו מחוסל. גם לא המוזיקה. גטו ורשה מחוסל לצלילי המוזיקה והצחוק הבוקעים מהקרוסלה ממש מחוץ לחומותיו. זה קורה בימים שלאחר חג הפסחא. היהודים האחרונים בגטו פורצים במרד, וחיילים גרמנים שורפים בית אחר בית. אנשים שמסתובבים סחור-סחור בקרוסלה שבפארק קרשינסקי שמחים לקראת האביב ולקראת מזג האוויר החמים כשהיהודים האחרונים בגטו מחוסלים לנגד עיניהם" (עמ' 83)
עוד מוסיף יורן רוזנברג וכותב:
"אין כמובן שום דבר חדש בעובדה שאנשים מסוגלים לחיות כאילו כלום לא קרה, גם כשהדברים הנוראים ביותר קורים סביבם. בכל המלחמות, לרבות האכזריות שבהן, גם ממש בסמוך לשדות הקטל והקרב, אנשים משתדלים לחיות כאילו כלום לא קרה; ליהנות מארוחה, משנת לילה, מעיכול תקין, מצחוק טוב, מרגע של שכחה. זה לא תמיד מצליח, ולא כולם מצליחים בכך, אבל החיים אינם נפסקים בקירבת המוות. ביחוד לא שם. בקרבת המוות החיים עצמם יכולים להפוך לדבר היחיד שיש לו ערך כלשהו. ביומן הגדול של גטו ורשה מופיעים בערבוביה רישומים על טרנספורטים למוות, ירי למוות ומעשי התאבדות לצד רישום על עשב מוריק ופרפרים מרפרפים ואנשים נוהרים מבתיהם החוצה ביום א' חמים של אביב.
ביום שישי 23 באפריל 1943 נצפית החסידה בגטו לודג', ובורשה מסתובבת לה סחור-סחור הקרוסלה בפארק קרשינסקי". (עמ' 84)
במפגש סיפר יורן על הפרק שכתב על הקרוסלה "רציתי לתת תמונה מוחשית מה היה מחוץ למחנה".
ויורן סיכם את דבריו: "בשבילי השואה תמיד תישאר שוק. זעזוע".
חשוב לקרוא וללמוד על השואה. לא רק ביום השואה. לא לתת לזכרונות לדעוך. לא לשכוח את פשע ההשמדה הנורא מכל.
"עצירה קטנה בדרך מאושוויץ" מאת: יורן רוזנברג. בהוצאת: ידיעות אחרונות – ספרי חמד
בתמונה: הסופר השוודי יורן רוזנברג ואני במפגש הקוראים.
———————————————————————————————————————————————————————————————————————————–