רעש גדול וזכוכית מנופצת הם לא בנוף של המחלקה השקטה הזאת, שלחתי מהר את שי לבדוק מה קרה שם. אם הניתוח לא הרג אותי אז הסקרנות תהרוג. בין המילים שנזרקו לאוויר במזדרון וההמולה הרבה יכולתי לזהות כמה מילים, חנה, רופא, דחוף, תפתחו את הדלת והשאר היה בליל של צרחות מטורפות והיסטריות. הדקותיים ששי היה מחוץ לחדר נראו לי יום שלם. חזר. סיפר שניפצו את דלתות הזכוכית של טיפול נמרץ ניורוכירוגי כי הן לא נפתחו, הדלתות פניאומאטיות, עוד הוסיף שנראה שמשהו לא תקין עם סבתא חנה מסתבר שיש לה דימום במוח, לקחו אותה שוב לחדר הניתוח.
שוכבת על הצד עם הפנים אל דלת הכניסה לחדר ומנסה לא לפספס אפילו נמלה שחולפת על פני החדר, מעלי תלויה הטלוויזיה והיא דולקת מישהו ממלמל שם משהו, תמונות מתחלפות שם והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא, שהייתי בזה הרגע נותנת את כל הוני כדי שאוכל לאחוז במגב ולנקות את בתי השימוש במחלקה ואחר כך את כל המחלקה כולה בלי לפספס שום פינה. נשמע מוזר ? אז זהו, ממש לא מוזר. כבר שבוע שלם שאני שוכבת לי במיטה כמו שק תפוחי אדמה, מקלחת עושים לי עם ספוג ספוג במיים, הופכים אותי כל שלוש שעות על צד אחר, כלום לא זז, מאכילים אותי כמו הייתי בערך בת שנה, טיטולים, קטטר, מיליון כדורים שצריך לקחת במהלך היום, ואני כנועה לא יכולה להתנגד וגם כשאני מנסה הם צועקים :
"…יודעת מה פצע לחץ ? תאמיני לי שאת לא רוצה כזה אז תהיי בשקט ותני לנו לעשות מה שאנחנו יודעים וצריכים לעשות…"
אינשאללה יקח אתכם השד טוב ? הדבר האחרון שכרגע מעניין אותי זה פיצעי לחץ. תעזבו אותי בשקט, אתם מציקים !
זהו, עברו שבועיים כבר ואני בדיוק באותו מצב, באותן תנוחות ואותו מצב רוח. הגיעו הרופאים לביקור, כמו בכל יום בשעות הצהריים.
" מה עכשיו ? אני נשארת כאן עד מתי ? "
" אנחנו מחכים למיטה בבית לווינשטיין. את עוברת לשם לשיקום "
" מחכים למיטה ? מה מחכים עכשיו מתי תהייה מיטה ? "
" זה דבר לא ברור, יכול להיות שהיום תתפנה ויכול להיות שבעוד חודש "
" לא ברור מתי זה לא מתאים לי, עוד השבוע וזה אומר עד סוף השבוע אני עפה מפה ! "
כבר לא יכולתי לסבול את רמב"ם.
בית לווינשטיין ? רגע, הם אמרו בית לווינשטיין שמעתי נכון. מה לי ולמקום הזה לעזאזל ? לשם מגיעים אנשים שנפצעו בתאונות ופיגועים, לא אנשים אחרי ניתוחים ..