"החטאים". סרטו החדש של אבי נשר. סרט שנוגע בעצמות חזקות בלב ליבם של רגשות הדור השני והשלישי לשואה.
יש שם הכל בסרט הזה. סודות וכאב, געגועים, עצב, רגשות אשם, מוסר כליות ועוד מזכרות בסגנון, אותם מכיר כל אחד שיש לו או למשפחתו הקרובה חלק בשואה.
הסרט פותח "תיבת פנדורה" של "סודות שואה" משפחתיים, והוא מרתק ועצמתי. העלילה, המבוססת על סיפור אמיתי, נגעה ללבי ומבעד למסך דמעותיי ראיתי דמעות דומות בעיניהם של צופים רבים.
מארחת את בן זוגי, פולני בן פולנים, בפוסט משלו, בבלוג שלי.
הדברים שכתב על הסרט מוקדשים לזכרו של סבו, שמואל יצחק אלגביש ז"ל, סב שלימד אותו להאזין למוזיקה קלאסית.
החטאים
כתב: רונן אלגביש.
נתחיל בשורה התחתונה – רוצו לראות ומהר. זהו אחד הסרטים הישראליים המעולים שראיתי בשנים האחרונות.
כבר בתחילת הסרט, מרגישים את העוצמה דרך המוזיקה והתמונות.
שירת מקהלה ששרה בהרמוניה, שילוב של כלל השותפים וקונטרה – פונקט, שילוב בין שתי מנגינות (מלודיות) או יותר, המנוגן או מבוצע במקביל. מערכת היחסים המורכבת הנוצרת בין המנגינות השונות לאורך מימד הזמן יוצרת אפקט מיוחד. זהו האפקט שמשפיע על התחושה והרגש לכל אורך הסרט.
הסרט מבוסס על הסיפור האמיתי של אלה מילך שריף, ומתאר מציאות בשנות ה70 של המאה הקודמת.
משפחה ממוצא פולני, תרבות אירופאית קלאסית. אבא רופא, (בכיכובו של דורון תבורי), אמא עקרת בית, (בכיכובה של יבגינה דודינה) ושתי הבנות: ננה (בכיכובה של נלי תגר), כתבת בעיתון ״בול״, עיתון ״פונוגרפי״ באותן השנים, צינית להחריד ולוקחת חלק גדול מחייה בציניות. היא נמצאת בנישואים לא מזהירים עם בן זוגה ירמי (בכיכובו של תום אבני) שהוא גם שותפה בעבודה. ספי (בכיכובה של ג׳וי ריגר), סטודנטית לאקדמיה למוזיקה בירושלים אשר רוצה להיות מלחינה. לוקחת את חייה ברצינות תהומית כיאה לנערה שגדלה בבית עם תרבות אירופאית קלאסית.
לאחר הופעתה של ספי במסגרת לימודיה באקדמיה בברלין, מתגלה כי ישנו סוד מעברו של האב, מימי המלחמה.
הסרט מגולל את תהליך החיפוש אחר אותו אירוע מכונן שקרה לאב.
בשלב הראשון, בשיח בין ננה לספי, עולות 2 שאלות מרכזיות:
- האם ללכת לתהליך החיפוש ומה תהיה ההשפעה על התהליך ובעיקר על תוצאות החיפוש? למי זה טוב בכלל החיטוט הזה בעבר הלא הידוע? להן? לאב? לעבר? להווה? לעתיד?
- האם בכלל האב דובר אמת כשהוא מספר שהיה יומן ובו תיעוד מדוייק על כל אשר קרה בעברו. והיומן נשאר למשמורת בפולין.
החיפוש והלמידה, טומנים בחובם לא מעט שאלות על העתיד. עד היום הכרנו אנשים הקרובים אלינו ביותר בצורה מסויימת ואילו מעכשיו נקודת ההתבוננות שלנו עליהם תשתנה.
אין ספק כי מי שחווה את השואה סחב על עצמו כאבים וצלקות נפשיות שלא יכולים להגליד. סיפור ד״ר מילך הוא אחד מהם.
לאחר כל סבלו אי שם בפולין, מנסה ד״ר מילך לשמור על שפיות, להקים בית שפוי בתוך כל אי השפיות הזו. חלק מתוצאות האירועים שחווה, מביא את משפחתו לכדי משפחה ״קרה״. חלק גדול מצורת השיח של הרופא מול בני משפחתו ללא רגשות.
בהמשך הסרט, כאשר מתבהרת התמונה והסיפור הזוועתי שחווה בשואה, ניתן (לנסות) להבין את התנהלותו.
אדם שהגיע לשפל עמקי הנפש, כאשר אשתו ובנו נרצחים למול עיניו, ילדו של גיסו נרצח ע״י הגיס בידיו על מנת שהם ישארו בחיים, מביא את הרופא לכדי תפיסת עולם רציונאלית וקרה.
״ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים". כך נפתח אותו יומן תיעוד מצמרר.
כאשר אדם נמצא בסוף חייו בהיבט הנפשי, אבל ממשיך לחיות, הוא באמת לא חי. (הציניקנים יצטטו את הסלוגן ״זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי״) הוא ישות קרה ורציונאלית ללא רגשות. הרגשות נעלמו ממנו והוא מעתה אדם עם חוסר נוראי שמשפיע על כל צעד ושעל.
בהמשך, כאשר מנצח מפורסם ז'ילינסקי (בכיכובו של השחקן הפולני רפאל סטוכביאק), מגיע לארץ ורוצה לקחת את ספי לוורשה, הדילמה מקבלת עוצמות נוספות על עצם החזרה לתופת. ברלין, וורשה, פולין, גרמניה, אלו מקומות אשר מעוררים לא מעט שאלות אצל רבים גם היום.
המתח בין העבר להווה לעתיד הינו מהותי. בין השורשים הקשים של האב, אשר חי בעברו הקשה למול הבת בתחילת דרכה שרוצה לפרוח ולצמוח.
אין ספק כי מי שחווה את השואה בוודאי חווה אירועים כגון אלה, שכל החלטה שלא תתקבל היא החלטה גרועה, נדרשות המון תעצומות נפש כדי להמשיך או לסלוח. אבל כדי להגיע לתעצומות נפש צריך חיבור עם הנפש וכבר נראה מתחילת הסרט כי אין רגשות לאב.
כאשר נחשף הקשר בין המנצח, אימו, ד״ר מילך והעבר שלהם, אימו של המנצח כועסת, פגועה על אבדן אחותה. בעיניה, באופן אובייקטיבי, אין הבדל מהותי בין הנאצים שרצחו יהודים לבין ד״ר מילך שרצח (גם אם לא פיזית) את אחותה. וכמו שחלק מהיהודים לא סולחים גם היא לא סולחת.
המחלה שמתגלה אצל ננה, גורמת לננה להבין שאולי לקחה צעד אחד רחוק מידי על גילוי העבר של אביה, הציניות הרבה שהיא הפגינה נעלמת לאט לאט. מצד שני, התמימות של ספי גם היא נעלמת והיא מגלה את החיים האמיתיים.
ציניות מכסה לא מעט על רגשות. ציניות היא מעין חומה ששומרת על הנפש של האדם. כאשר ננה מגלה כי היא חולה, סובלת כאבים, היא מבינה שאין טעם באותה חומה כי בסופו של דבר, אנחנו, בני האדם מורכבים מגוף ונפש וככל שהם יהיו מחוברים יותר, השלמות שבנו תהיה טובה יותר.
גם האב, שלכל אורך הסרט דיבר באופן קר ורציונאלי, ששיכתב את היומן בצורה עניינית תוך תיאור סיפור כאילו שהוא עצמו אינו קשור אליו, בסופו של הסרט, הוא מתרגש, הרגשות חזרו אליו, דווקא בוורשה, דווקא בעת השמעת היצירה של בתו ספי.
לקראת סוף הסרט, כאשר הקשר הסבוך בין עברו של האב, עברו המשפחתי של המנצח והווה של הבת מתחיל להיפרם או להקשר בקשרים חדשים, (תלוי בעיני המתבונן) הכל מתחבר עם הזוועה שהייתה שם ומקבל עוצמות חדשות, נדרש תהליך אמיתי ונוקב של סליחה.
התהליך הוא לכל אחד מהאנשים בינם לבין עצמם, בינם לבין הסובבים אותם.
סליחה של האב למול עצמו על מעשיו, סליחה של בנותיו על המקומות שלקחו אותו בגלל אותה סקרנות/חקרנות ללמוד על העבר, סליחה של אימו של המנצח שאיבדה את אחותה לאחר אהבה נכזבת לרופא כי החליט להעלות לארץ ולחיות כיהודי חופשי.
אחרי כ״כ הרבה זמן וכ״כ הרבה אירועים כואבים ומהותיים, עד כמה אנחנו יכולים להגיע לתובנת הצורך בסליחה? עד כמה אנחנו באמת מסוגלים לסלוח? לעצמנו? לסביבה שלנו?
״יש גיל שקשה לזכור ויש גיל שקשה לשכוח״, אומר ד״ר מילך באחת הסצנות.
אני שואל, האם יש גיל לסליחה?
הסרט מושקע במחשבה מעמיקה על כל הפרטים האפשריים. התפאורה אותנטית בכל הפרטים הקטנים, האירועים שקרו במדינה, (המהפך הפוליטי חברתי), המוזיקה הקלאסית שהולכת וגוברת עם כל סצנה וסצנה, שילוב סצנות מול המוזיקה, מושלם ויוצר תחושת מתח מהרגע הראשון של תחילת הסרט.
כלל השחקנים מצליחים להעביר לצופה את העצב והכאב שבסיפור.
הסרט עוסק בנושא רגיש וכואב. כואב גם לדור השלישי כאן בארצנו. הסרט מביא אומנות אירופאית בהקשרי מוזיקה, אבל הסרט עצמו הוא אמנות בפני עצמה.
ואמר מי שאמר, ״אומנות זה לא רק מה שאנחנו רואים, זה בעיקר מה שאנחנו מרגישים״. אין ספק כי הסרט יוצר אצל כל צופה, לא משנה מאיזה רקע משפחתי הוא הגיע, רגשות עוצמתיים כאילו הוא עצמו חי את האירוע.
רוצו לראות !
****
החטאים – מהשבוע בבתי הקולנוע.
בימאי – אבי נשר.
צילומים – יח"צ.