אפתח בגילוי נאות. את השחקנית הדר לוין אני מכירה מזמן. למדנו יחד בתיכון, היינו באותה הכיתה. עם סיום התיכון ואחרי הצבא כל אחת פנתה לדרכה. עברו השנים ושמעתי עליה קצת פה וקצת שם אך במירוץ היומיומי לא יצא לנו להיפגש. עד שיום אחד נפגשנו במקרה. היא שמעה שאני כותבת, אני שמעתי שהיא שחקנית, ובשמחת הפגישה הוזמנתי לצפות בה בהצגה החדשה שלה "גברת לוין – אחת ולתמיד".
גילוי נוסף לפני שנמשיך, הדר כל כך הצחיקה אותנו בתיכון כל הזמן. אני זוכרת שיעורים שהיינו פשוט בהיסטריית צחוק מהחיקויים שהציגה לנו על המורים ועל מצבים קומיים. בכל הצגה בבית הספר היא כיכבה ובכל הזדמנות הייתה על הבמה. אהבנו אותה, את חברתנו המצחיקה, והיא כל כך אהבה את ההצגה וההצחקה ולא ידענו עד כמה. עד שצפיתי בה כעבור עשרים שנה וממש בימים אלה, בהצגה, ואז הבנתי. הבנתי מזה להגשים את הייעוד שלך. הבנתי מזה ללכת אחרי החלום שלך. הבנתי שהיא פשוט כשרון ושחקנית בחסד.
הדר נולדה כבת יחידה להוריה. לאחר שנים ארוכות של טיפולי פוריות נולדה סוף סוף הנסיכה. ככזו, וכיאה ליוצאי מרוקו הגאים, ניתן לה עם לידתה שמה של סבתה, שעוברת לעברית. ואם אתם תוהים וסקרנים לדעת מהו השם אותו נשאה הדר, בכבוד ובאומץ יש לציין, תצטרכו לצפות בהצגה ולגלות.
ההצגה נפתחת בסיפור חייה, הדר פונה אל הקהל ומספרת על ילדותה, כמה שמרו עליה הוריה ודאגו לה, מספרת על תקופת הצבא ומתבלת בצחוק חוויות ממלחמת המפרץ כשהייתה חיילת. היא עוברת מצחוק לרצינות ובמעברים מספרת את סיפורה ומסבירה שכל חרדות הילדות והחוויות שעברה גרמו לה לרצות להשיג הכל ומהר. וכמי שגדלה בבית דתי ובסביבה דתית היא התחתנה מיד עם שחרורה עם בחור שהוריה ייעדו לה, למדה הוראה בסמינר וילדה חמישה ילדים.
תוך כדי התחפשות על הבמה וגילום מונולוגים של דמויות שונות ממיטב המחזות, היא ממחישה לנו מצבים מחייה המקבילים לדמויות אותן היא מגלמת. כמו למשל "טוני", דמות של שכנתם בילדות, אשה קשישה שנאחזה בביתה ולא הסכימה לפנות אותו למרות הסכומים הרבים שהוצעו לה. כך גם הדר, נאחזה בחיי הנוחות כאשה נשואה ובעבודתה הנוחה כמורה, למרות שככל שעברו השנים בער בה חיידק הבמה שכה אהבה אך כאשה נשואה עם בן זוג שלא ממש פרגן והבין את נפשה וכאמא לילדים הלכה והתרחקה מחלומה.
היא אמנם הופיע והציגה פה ושם בהצגות קטנות ומקומיות אך נפשה קמלה והחיידק שלא מומש בער בה.
עד שיום אחד כשחזרה מהצגה מאוחר מאוד, כמעט בבוקר, ובעלה העיר לה ש"לא מתאים לאשה נשואה לחזור ככה" ו"זה לא מקובל" ו"ככה לא עושים", היא החלה לחשוב ולהתעורר מאזור הנוחות שלה.
וכמילותיה: "בדקתי בכתובה ולא ראיתי בשום מקום שכתוב שלאשה אסור לחזור בבוקר".
חשבון הנפש שהחל לצבור תאוצה, להתגלגל ולתת את אותותיו, גרם לה לקום בגיל 35, להתגרש, לשנות את שמה ולצאת בעקבות חלומה.
להמחשה היא לובשת בקטע זה בהצגה את דמותה של "מדיאה", יצירה יוונית מאת אוריפידס, המציגה את דמותה של מדיאה המתבשרת כי עליה ועל ילדיה לצאת לגלות.
הדר מפליאה לשחק את דמותה ומרגשת מאוד כשהיא ממחישה לנו בעזרתה את הקשיים בהם נתקלה בהליך הגירושים ואיך למרות ועם כל הקושי והתדהמה של הסביבה הקרובה היא הייתה נחושה ונרשמה ללימודי משחק מסודרים.
הקהל הצופה במופע המרגש והמצחיק כאחד לא נשאר אדיש ואני בטוחה שרובו המשיך לתהות ולחשוב לאחר המונולוג גם על חייו האישיים בהשראת ההצגה.
החיים לא תמיד הולכים כפי שמתכננים והדר גילתה שבתוכה קיימת חסימה חזקה שמונעת ממנה להוציא את החיידק שלה, חיידק הבמה. היא קיבלה הצעות עבודה רבות כשחקנית אך השיבה בשלילה, אמרה הרבה לא ושכנעה את עצמה ואת הפונים אליה שהיא לא מתאימה וכבר מבוגרת. לפרנסתה עבדה בקריינות ובהצגות ילדים קטנות שהמציאה בפני חוגי בית ובקניונים.
היא מתארת המון כאב שהציף והקיף אותה עד ששאבה את השראתה מדמותה של "המרקיזה דה מרטיי", מהמחזה "יחסים מסוכנים", מאת כריסטופר המפטון, דמות אותה היא מצטטת ומציגה לנו בכשרון רב:
"כשנכנסתי לחברה הייתי בת 15 וכבר אז הבנתי שהתפקיד שהיה מוטל עליי זה לשתוק ולעשות מה שאומרים לי, וזה נתן לי הזדמנות נהדרת להקשיב ולשים לב, לא למה שאנשים אמרו לי, דברים שהיו חסרי כל עניין כמובן, אלא לכל מה שהם ניסו להסתיר. התאמנתי בהתנתקות. למדתי איך להראות עליזה בזמן שכעסתי, ואיך לחייך בחביבות בזמן שנעצתי מזלג בתוך כף היד שלי. נעשיתי לא רק בלתי חדירה אלה גם רמאית וירטואוזית. לא הייתה לי ברירה אחרת (אלה להמציא את עצמי), נכון? אני אישה. נשים חייבות להיות הרבה יותר מוכשרות מגברים, משום שמי מבזבז זמן על טיפוח כישורים לא חיוניים?".
הדר ממשיכה לספר בהתרגשות כמה קולות שמעה אחרי הגירושים, תיאורים במלא הכיעור על למה לא לעשות את המהלך שעשתה ומדוע לא לחיות את החיים כפי שהיא רוצה וכמה זה לא מקובל ועוד ועוד.
ככל ששמעה קולות מסביב כך התחזקה מבפנים והייתה שלמה עם עצמה ועם האמת שלה ופרצה עם החיידק שבער בה במלא הכח. היא סיימה את הלימודים והחלה להוציא ולתת מעצמה הכל ומכאן רק הלכה וצמחה, הלכה ופרחה.
לקראת סיום עולה הדר עם דמותה של "גניה" מתוך מחזהו של חנוך לוין, על בעל ואשה המסבים לארוחה והבעל מבקש מהאשה שתעביר לו את המלח ומתרחש ביניהם דיאלוג שבסופו האשה מוציאה את כל הזעם והכעס שהצטברו בה עם השנים ויוצאים עכשיו על בקשתו הפשוטה של הבעל שתעביר לו את המלח:
"סליחה גניה"! "את המלח"! לא חייתי! לא נהנתי! לא סיפוק! לא אהבה! לא תאווה! לא גבר! לא אישיות! לא שותף! לא ידיד! לא דיאלוג! לא השכלה! לא הומור! לא קסם! לא הצלחה! לא מעמד! לא כסף! לא סגנון! לא צורה! גועל אחד גדול!".
במשפטים דרמטיים אלה היא מסיימת את ההצגה, את מונולוג חייה, והקהל מוקסם.
במשך כשעה וחצי עברה הדר ממערכה למערכה וסיפרה לנו את סיפור חייה בכישרון אדיר, בצורה מצחיקה, מרגשת ונוגעת ללב ואי אפשר היה שלא להזדהות עם מצבים מסוימים עד לדמעות במיוחד כשדיברה על חלומות ועל הגשמה ועל כך שלכל אחד יש את החיידק שלו וצריך רק לרצות ולאהוב ולעשות ולא לוותר.
חיידק הבמה אכן בוער בה ושולח לקהל אש חמה ויוקדת המחממת את לב כולם.
משמחת גם התובנה שאף פעם לא מאוחר כדי להגשים חלום ולמצות את הכישרון שלך ולהרגיע את החיידק שבוער בך.
ואם מישהו שוכח זאת, הדר לוין נמצאת כאן, על הבמה, בשביל להזכיר לנו והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום אחר בזמן הקרוב.
****
גברת לוין – אחת ולתמיד
בימוי: דור פלס
כתיבה: הדר לוין ומישל אסולין
ליווי ועיבוד מוזיקלי: טל שמואלי
עיצוב תאורה ותפעול: ניזהאר
תפאורה ותלבושות: חיים שיש והדר לוין
עיצוב כרטיס מודעה: שמש
*קרדיט צילומים: יעל ששון גלאובר ואתר יח"צ
***
ההצגה התקיימה באקדמיה לאומנויות המופע – בית ספר גבוה ללימודי משחק תאטרון, כתיבה, יצירה וכל מקצועות המופע. במקום מתקיימים לימודי תעודה ולימודים לתואר ראשון במדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה הפתוחה. לפני ההצגה הכרתי את אריאל הכהן, מנהל המקום, איש נחמד וכריזמטי שאף ערך לי סיור קצר במקום ובזכותו התוודעתי לעולם קסום של תאטרון עם רוח היסטורית אשר מלא ועטוף בקסם ומסתורין השמורים בדרך כלל לתיאטראות מהאגדות.