המיקום של תאטרון גשר ביפו מהווה מבחינתי חלק מהחוויה של ביקור בתיאטרון. הארכיטקטורה של בנייני המגורים, שדרת העמודים והקשתות של שדרות ירושלים. החפירות להקמת הרכבת הקלה מעט מקלקלות את המראה, אבל לא נתתי לזה לחבל לי בחוויה. מתחם קסום המחבר בין תל אביב החדשה לבין יפו על בנייניה העתיקים. התיאטרון עצמו, גרם המדרגות והמעקה העתיק שנשמר עוד מהתקופה בה שימש המבנה כאולם קולנוע – אולם נגה, נפלאים כל כך. אני מהלכת, מתבוננת בכל פרט ומתמוגגת. כך שמהרגע בו הוצאתי את כף רגלי מהמכונית חשתי שהולכת ועוטפת אותי בהדרגה חוויה רב חושית של ביקור במשהו אחר. בכלל, אני אוהבת את היציאה משגרת המטלות, העשייה והחדשות, ההתנתקות מהיומיום והצלילה לכמה שעות לעולם אחר של תרבות.
צילום תכניה: אלבום פרטי
כל שידעתי על ההצגה "הנודדים" הוא שהיא מספרת את סיפורם של שני זוגות יהודיים בניו יורק. מחזה שנכתב על ידי אנה זיגלר ותורגם על ידי רועי חן. זה כל מה שידעתי וזה כבר הספיק לי – אני אוהבת סרטים והצגות המתרחשים בניו יורק ואני אוהבת את העיסוק בזוגיות.
את פנינו קידמה במה כמעט ריקה מצבע – שבילים ומדרונות חוצים אותה לאורכה ולרוחבה, עולים ויורדים והגוונים השולטים הם האפורים, השחור והלבן של התאורה. מעט הצבע הוא בפסנתר ובשולחן הכתיבה עשויים עץ הניצבים בצידי הבמה, גם בגדיהם של השחקנים פשוטים, יומיומיים ובגוונים בהירים. ההרגשה שלי היא שהניקיון הוויזואלי מאפשר לי כצופה להתרכז בטקסט, בדברים הנאמרים על ידי השחקנים והמספקים אינפורמציה רבה על רחשי ליבם. הטקסטים מרגישים לי כמאד משמעותיים, מעידים על הלכי הרוח של הדמויות, על המחשבות הכי כמוסות, על הכאבים ועל פנימיותם.
צילום: אלבום פרטי
בהצגה מסופר במקביל סיפורם של שני זוגות, האמת היא שאני בדרך כלל פחות אוהבת סגנון זה אשר בא לידי ביטוי בהרבה סרטים והצגות – המעבר בין סיפורים שונים המתחברים זה לזה באופן מסויים. ייתכן וזה טמון בפנימיות המסורתית שלי – הרצון שהדברים ישמרו בפורמט אחד, מוכר וידוע. אולם, כאן מצאתי את עצמי מרותקת, אולי בשל הסקרנות שעוררו בי הסיפורים של שני הזוגות, הניגודיות הרבה שבין אורח החיים שלהם. מצד אחד אייב – סופר מצליח המנהל רומן דרך התכתבות עם ג'וליה – כוכבת קולנוע מפורסמת ומצד שני אסתר ושמולי – שני צעירים מקהילת חסידי סאטמר הנישאים בשידוך על פי המסורת של הקהילה.
הזוג הניו יורקי מייצג מבחינתי משהו מוכר – זוג צעיר, אנשים המגשימים את עצמם מבחינה מקצועית, מנהלים שיח אינטלקטואלי ועסוקים בעצמם ובמשפחה. אייב מנהל בהתרגשות רבה רומן עם כוכבת קולנוע, מסתיר זאת מאשתו וזה מדגים כמה פשוט וזמין לנהל חיים כפולים ולבגוד בבני זוג. מפגיש אותי עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי. במקביל מסופר סיפורם של אסתר ושמולי המהווה במידה מסויימת גם מסע אנתרופולוגי מבחינתי לארץ לא נודעת – כיצד נראית חתונה של בני זוג מקהילה אורתודוקסית, אדוקה וקיצונית, איך נראה המפגש בין הצעירים שאינם מכירים זה את זו. הזדמנות להצצה למה שעובר על האנשים האלה בפנים, הרבה מעבר למה שאני רואה כלפי חוץ שזה בעיקר הלבוש המבחין אותם והמעורר בתוכי וודאות, לכאורה, לגבי מי שהם.
צילום: אלבום פרטי
במרחב של הבמה עולים השחקים ויורדים לאורך השבילים הבנויים, נכנסים ויוצאים ובאופן חלק הצופה עובר בין הסיפורים של שני הזוגות. אוהבת את צורת הבימוי האינטלגנטית כל כך המשתמשת ברמיזות בלבד ומשאירה לצופה להשלים את התמונה המלאה. המשחק הוא מקצועי והתחושה היא שאני צופה בתיאטרון אמיתי, בלתי מתפשר, שאינו מנסה למצוא מכנה משותף נמוך כדי למשוך קהל רב. שומר על שפה שהיא רלוונטית לתוכן, שהיא נחוצה ומשרתת את הסיפור המסופר.
אעצור כאן ולא אתאר כיצד מתפתחים הסיפורים ולאן, יש קסם גדול בגילוי העצמי, בהליכה המשותפת של הצופה עם הסיפור ועם ההצגה, עד לסיומה. יצאתי בהרגשה שראיתי תיאטרון אמיתי, המכבד את עצמו ואת הקהל הבא לצפות בו, עסוק ביצירה, בכתיבה, בתכנים עמוקים ובמשחק מקצועי. יצאתי בידיעה שאני אשוב לכאן.
חזרה אל המבואה העתיקה ואל הרחוב האותנטי, התיישבתי עם בן זוגי לסיידר חם ובורקס טרי בבית קפה סמוך. חוויה שלמה.