הפרק הזה היה מאתגר עבורי.
לאורך כל הספר הקפדתי לא לדבר בשמה של בתי ,
לא ידעתי איך אני מספרת לכם מהי הצפה סנסורית אם לא עברתי אותה בעצמי.
חיפשתי תשובות,חפשתי אנשים בוגרים שיש להם אוטיזם שיספרו לי,שאלתי אנשים מה לדעתם היא הצפה ,קראתי עשרות מאמרים וצפיתי באינספור סרטונים.
הלכתי לאיבוד בתוך עולם האוטיסטי שכמעט וחוויתי הצפה כזו בעצמי.
הייתי מיואשת והתייעצתי עם חברה.
היא ענתה שהצפה סנסורית זה מה שקורה לי עכשיו בנסיון לחפש תשובה.
אני חושפת את עצמי לאינספור גירויים כדי לחוות בעצמי כדי שיהיה לי את התחושה אצלי ואוכל להמיר אותה למילים בשביל הקורא.
היא שאלה אותי למה התייאשתי ועניתי כי אני לא מוצאת את התשובה שאני צריכה.
ומה את עושה בשביל להרגע?
אוכלת?
אמרתי לה עישנתי.
ואם היית מקבלת בדיוק את מה שאת צריכה כרגע?
הייתי נרגעת ומרגישה בטחון השבתי.
אז יעלי היא ענתה הפרק שלך כבר כתוב.
לא הצלחתי להבין מה הכוונה אך המשכתי בשלי.
ממה שנחשפתי אליו הבנתי שכולנו חווים הצפות כאלו ואחרות ביום יום.
אצל אוטיסטים זה הכל חזק יותר,מהיר יותר,מבלבל ומפחיד יותר.
לכולנו יש רגעים של חוסר שקט אך המוח שלנו הצליח ללמוד איך להרגע.
כשאני חסרת שקט אני מציירת,כותבת,מקפלת כביסה ונרגעת
כשאפרת חסרת שקט היא צועקת,מנפנפת ביידים,צועקת חזק יותר ובמקרים קשים גם חובטת את הראש בקיר.
זה קורה לה כי היא רוצה משהו ולא מצליחה להסביר,זה קורה לה שיש יותר מידי אנשים,זה קורה שרועש מידי ,שהאור חזק מידי.
שם אנחנו ההורים או צוות הגן וכמובן שבשלבים מאוחרים יותר בעצם כל מי שבקשר עם אפרת צריך לדעת מה הפעולות שצריך לעשות כדי להביא אותה לרוגע .
כמובן שהמובן מאליו זה להביא לה את מה שהיא מבקשת.
אני בדרך כלל אומרת לה:
אפרת לא צועקת,אפרת מבקשת במילים,אנחנו לא צועקים.
ב70 אחוז מהמקרים השלב הבא יהיה שהיא פשוט אומרת מה היא רוצה ואם זה אפשרי ומותר היא מקבלת.
אני אף פעם לא ארוץ להביא לה משהו שאין כדי שתרגע,הדבר הנכון לעשות זה להסביר שאין וכרגע אפשר לבחור משהו אחר.
במקרה של ילד שלא מדבר ולא יכול להגיד,
דבר ראשון גם ללא מילים אפשר להרגיע ולנחם מישהו.
קודם כל יורדים לגובה העיניים,מבררים אם מעוניין במגע ,מדברים בקול נעים גם אם הוא צורח,לא מפסיקים להציע ולשאול אולי הוא רוצה מחשב,אולי סתם רעב ואולי צמא לתשומת לב.
ומה אם כלום לא עוזר?
מה שעוזר לי במצב כזה,
אני לוקחת אותה למראה ומראה לה איך היא נראית,היא נפתחת קצת יותר מול המראה וממלמלת שהיא עצובה ,בשבילי זה המון,זה מראה לי שהיא יודעת להביע רגש ויודעת לזהות רגשות.
לאחר מכן אני לוקחת אותה למקלחת מרטיבה לה את הפנים,את בית החזה ,את השכמות והזרועות,אצלנו זה תמיד עוזר.
גם טיול באוויר הפתוח גורם לה להרגע.
באחד הימים העמוסים שלי שכל היום היתי בסערת רגשות ,פתאום שמחתי ,פתאום נעצבתי,הייתי מבולבלת ותקועה בכתיבתי ,קצת אחרי שכל הילדים נרדמו
כדי למצוא את התיאור המדוייק לי לשאלתי מהי הצפה סנסורית ,ממש בשארית כוחותיי ,צפיתי בסרטון נוסף.
פתאום משום מקום לחש לי הסרטון בקול גברי ומסוקס הצפה סנסורית זה מצב שהמוח והרגש לא מתקשרים.
באותו רגע נגמרה ההצפה היומית שלי וידעתי בדיוק איך להסביר .
קיבלתי את מה שהייתי צריכה בדיוק ולא בערך.
זה בדיוק מה הבת שלי צריכה שתבינו שהיא רוצה לתקשר באמת ולא בערך.
שאתם מסתפקים בבערך שם היא מתאכזבת ומוצפת שוב.
בעצם בכוחינו לצמצם את כמות ההצפות שלה אם נתאמץ להכיר אותה ואת צרכיה.
לפעמים כשזו אני המוצפת סנסורית,
היא מתקרבת אליי ,מחבקת,מצמידה את הלחי הקרה שלי לשלי החמה והמחייכת את חצי החיוך שלה כאילו אומרת:
"את רואה…ככה זה אצלי ,כל יום,כמעט כל היום,מהיום שנולדתי"
תוך כדי כתיבה הבנתי שאם זה מה שהבת שלי עוברת,כל מה שרואים בסרטונים וההדמיות וככה היא מתנהגת אז היא פשוט גיבורה וילדה נהדרת,אני כבר הייתי משתגעת לגמרי.
