לעתים קרובות, ערב חג הפסח, כמו ערבי חג אחרים במקומותנו (ואולי לא רק בהם), מביא עימו – בנוסף לשמחת ההתרגשות של הילדים קוראי ההגדות ומחפשי האפיקומן – הרבה כבדות, מועקה ולעיתים אף מיאוס. התחושה מצויה בבתים רבים ואין כמעט אדם אחד בישראל שחף ממנה מתישהו במהלך חייו ולילות הסדר שנכפו עליו. עד כדי כך שיש טעם לחקור את מושג החירות בהקשר לחג הזה ולסמליו ולשאול האם באמת רק היינו עבדים? איפה הבחירה שלנו ?
היה זה באחד מהלילות הקרירים אי אז באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. זכיתי לחגוג את ליל הסדר בשאנז אליזה בשגרירות ישראל בפריז עם אנשי ונשי בטחון ישראליים. בתקופה ההיא שימשתי סלקטורית ברשות שדות התעופה ומידי פעם נשלחתי לתגבר את הביטחון בטיסות אל על מפריז לישראל.
בשולחן החג של אתמול בערב החבאתי שני נרות נשמה לשתי נשמות אהובות, אבי היקר שלמה יצחקי ז"ל ואבי בעלי, דב רובין ז"ל (דובי). הנרות דלקו להם בתוך מיכלי זכוכית יפיפיים בגוני שולחן החג והתמזגו יפה עם ערב רגוע, משוחרר ובעיקר כייפי ובלתי מאולץ.
הערב הרחוק ההוא נדמה כלקוח מחיים אחרים ומאופסן דחוס ובלתי ברור במעמקי מוחי. שני דברים זכורים לי במיוחד, היין האדום של ברקן (שנחשב אז ללהיט) והנסיעה במטרו בחזרה למלון הדירות שבו התאכסנתי. בתוך הערפל הפריזאי אני זוכרת שנשאתי משא כבד מנשוא והוא לא עזב אותי גם בדקות הקלילות יותר.
דובי, אבי בן הזוג שלי, שהפך מאז לבעלי האהוב, היה במצב רפואי מדאיג והדאגה חצתה יבשות ורגעים. אני זוכרת את שיחות הטלפון המתוחות ואת הכאב שלי על דובי ועל בן זוגי שנאלץ לעבור את כל זה. ונדמה לי שהיה גם אשפוז ברקע והכל מתערבל לי עם עיר האורות והשאנז אליזה הרחב.
לכאורה בת 20 וקצת. פריז. מאבטחים. שאנז אליזה. לבד.
למעשה חוויה שהפספוס שלה נחווה בזמן שקרתה, שזה נדיר כשלעצמו. הרי פספוסים נוטים להתברר ככאלה רק מרגע שהפכו לזמן עבר.
היום ממרום גילי, כשאני מודעת ומחוברת לערך של משפחה במובן הכואב משהו, המאפשר וגם המעיק לעיתים, אני נדהמת עד כמה הערך הזה היה מאז ומעולם חזק בהווייתי.
וכך זה נראה אצלנו אתמול: ילדים שמחים בגילים של 3 עד 16…משחקי כדור, מוסיקה, אלכוהול, טרמפולינה אחת והמון המון טעמים ריחות וצבעים.
אני יודעת עוד דבר בהמשך לליל הסדר של אתמול. שאפשר וצריך לבלות אותו עד כמה שניתן עם אנשים אהובים וקרובים. זה הופך את הכל לחוויה משוחררת ובעיקר מאד כייפית. בלי מרכאות.
