אנחנו יורדים מהמטוס וממהרים לביקורת הדרכונים. במקרה נקלענו לתור ארוך של דוברי ערבית. אנחנו קולטים שני זוגות ישראליים עטויי הבעה מפוחדת שמביטים במתח רב בהמוני הנוסעים ממדינות ערב העומדים בתור, חלק בעלי זקנים עבותים. זו הייתה הפעם האחרונה שזכינו לראות ישראלים באיסטנבול.
כפי שהחרדים נראים דומים למביט מהצד בשל לבושם האופייני, כך גם המוסלמים האדוקים על זקניהם ונשותיהם בעלות כיסויי הראש. אצלנו, בגלל השכונה שאנו באים ממנה ובשל ההכרות שלנו עם העולם המוסלמי , גם אם הכרות חלקית מאוד, זה מיד מעלה את מפלס החרדה ואנו נוטים לכסות את דרכונינו הבולטים.
עוד יותר מעורר רחמים הוא הניסיון שלנו לדבר בינינו באנגלית, כאילו שבני דודינו לא מזהים אותנו בשנייה הראשונה בדיוק כפי שאנו מזהים אותם.
ואולם כשמבינים טוב יותר את הדינאמיקה הפוליטית והתרבותית, ולומדים להבחין בין למשל התורכים לערבים או לאיראנים, פתאום מבחינים בהבדלים משמעותיים ואף בדקויות גם בתוך הקהילות האלה. כתלמידת מזרח אסיה לשעבר, אני "נפגעת" בשביל הסינים בשל הנטייה של מערביים לחשוב עליהם כעל מקשה אחת. (שלא לדבר על חוסר היכולת להבחין בין סינים ליפנים או קוראנים).
במונית, כשאני מבינה שאני נכנסת לרולטה מסוכנת כשהנהג לוחץ בחוזקה על הגז ולא יורד מה200 קמ"ש ליבי באמת מתחיל להלום. אז ורק אז, נזכר בן הזוג לציין שנהגי המוניות באיסטנבול הם נהגי שודים, וכששנינו ביחד סוגרים את חגורת הבטיחות ממש באותה שנייה ובלי תיאום, הנהג פורץ בצחוק אדיר. את המשך הנסיעה אני מעבירה בקיבוע המבט בנקודה אקראית בצד, כי שתיתי יותר מידיי קפה בשביל להסתכל באדישות סטואית קדימה על הכביש.
במלון ובסביבותיו בולטת נוכחותם של גולים סורים, אלה מביניהם שיש להם מספיק כסף לשהות בעיר היקרה.
הדבר הראשון שאני מבחינה בו בכיכר טקסים היא מודעה למכירה של דירה או משרד באחת הקומות הגבוהות. רשת מתחרה, אז לא נזכיר שמות. ואני אומרת לעצמי לצאת לחופש.
כיכר טקסים. כיכר מכוערת למדיי עם הבטון המתפרץ. ההיסטוריון מספר לי שהיו שם פעם הרבה עצים. מזכירה לי מאד את כיכר טיאנאנמן שבבייג'ין. זה לא הגודל העצום של טיאנאנמן. אלה לא הפגודות שאין. זה משהו באוויר. בעצם לא רק באוויר.
במרכז הכיכר פסל של חיילי שחרור או משהו כזה. פוחדת להתעכב על זה כי אקבל הרצאה שלמה.
הדבר הראשון הבולט לעין הוא התכונה. כמה רכבי משטרה ושוטרים חמושים עם נשק שלוף ואצבע על ההדק – בחיי!!- מבהירים לנו, אם לא הבנו עד עכשיו ולא קראנו חדשות, כי יש מתיחות, והכל נפיץ.
בורק טרי (אין קשר לבורקס שאנחנו מכירים מהארץ), חמים ותמים למראה עם גבינה מתמסמסת בפה, המחולק לרצועות ארוכות קטנות עושה את העבודה ומברך אותי ברכת "ברוכה הבאה" לתורכיה. ברוכה הבאה לאיסטנבול, שהיא חגיגה של גסטרונומיה בכל פינה.
אני אוכלת ומרגישה שמצאתי נקודת ג'י חדשה. בפה שלי. הרי אין דברים כאלה. אללה מדבר אתכם מקופסת פלסטיק עם בורק טרי בדוכן עממי ליד הקיוסק.
המודעות לאכילה מודעת ובריאה יצאה לחופשה וחוץ מזה שאני פתאום מרגישה פרץ של בריאות נפשית ולא ייתכן שלא יחבור לבריאות גופנית.
אז אני מרשה לעצמי להתענג. זכרו, החופש נמצא בפרטים הקטנים.
