כיהודים חילוניים שחיים את חיי היומיום על־פי השנה האזרחית ובין ימים של שרב ורוחות סתוויות גם חוגגים בלבן את ראש השנה היהודי, זכינו. יש לנו שתי הזדמנויות במהלך השנה לכוונן החלטות קודמות ולאתחל החלטות לקראת השנה החדשה. לאחר שמונה חודשי שנה אזרחית אנחנו מקבלים הזדמנות נוספת לבדוק היכן אנו עומדים בזכות כניסתה של השנה היהודית החדשה.
כשאני מביטה על היעדים שהצבתי לעצמי בכתב ובעל־פה לפני שמונה חודשים בתחום ההחלטות העסקיות ובתחום האישי, אני נאלצת להודות ביני לבין עצמי שלא ממש עמדתי ביעדים. או אז אני מודה על ההזדמנות לבחון מחדש את היעדים שהצבתי ושוקלת גם לחגוג את הנורוז הזורואסטרי בנוסף ל 农历新年 (כלומר, ראש השנה הסיני).
בעוד אני לוגמת את הלגימה האחרונה של כוס הקפה השלישית הגדולה שלי, אני חושבת שלא ממש התעקשתי בנושא הזה. מאחר שצריכה בלתי מבוקרת של קפה מגורען היא פחות או יותר סיכום של כלל ההרגלים המגונים שאני מחזיקה בהם, אני מגיעה למסקנה הטריביאלית אך הקשה ליישום שקודם כל ולפני הכל, עלינו לרצות יעד מסוים ולא להצהיר עליו ללא כוונה. רצוי שגם נבין מדוע אנחנו רוצים להשיגו ומה נרוויח אם זה יקרה.
לפני כשבועיים, לאחר סיומן של פגישות הנדל"ן של שישי בבוקר, נכנסתי לחנות הספרים במרכז השכונתי ורכשתי לעצמי ספר עם צילום של אגוז על הכריכה, שאמור לדמות מוח אדם. מהרגע הראשון חשתי שהייתה בכך יד מכוונת שהרי מראש לא תכננתי להיכנס לחנות ספרים. הרי רק שבוע קודם לכן רכשתי ערימת ספרים, בהם התרגום החדש של נפשות מתות של גוגול, שממנו בינתיים בן זוגי מתמוגג, וזה בנוסף לתור הארוך של הספרים שמצטבר על השולחן שליד מיטתי.
הספר "המוח המנצח", חידד אצלי את ההבנה מדוע מומלץ לשנות הרגלים רעים ומה רע בהרגלים האלה. הספר נכתב על ידי רופא משפחתי תפקודי (יש דבר כזה באמריקה!) בשם דר' היימן. המוטיבציה לרכוש אותו נבעה מדאגותיי לילדיי ומדאגות מוצדקות לתפקודו המוחי של בני בעל הפרעות קשב ולקויות למידה. הספר איננו ספר פרוזה, ועם זאת מצאתי את עצמי קוראת בו קאבר טו קאבר מבלי יכולת לעזבו, עד הבוקר למחרת. (בספר מעל 300 עמודים).
הספר מתאר בצורה קולחת ובהירה את תפקודו של המוח כחלק בלתי נפרד מתפקוד שאר הגוף. יש בו ראייה הוליסטית שלא מפרידה בין תחומי הבריאות השונים ובין חלקי הגוף השונים. בנוסף לגישה לפיה המחשבות משפיעות על מצבנו הגופני (המוכרת לרובנו), כאן נטענת טענה דו כיוונית, לפיה מצבנו הגופני פיזי משפיע על שבירות המוח שלנו ותפקודו. הספר מספק אישוש מדעי למימרה המוכרת מהרפואה הסינית לפיה "האדם הוא מה שהוא אוכל", גישה שהייתה מקובלת גם על הרמב"ם.
איך כל זה קשור בהרגל שלי לשתות קפה? והרבה?
ובכן, כשמגיעים לחלק היישומי –שהוא פחות אהוב עליי תיאורטיקנית שכמותי- הקפאין הוא חלק מהרעלים שעלינו להוריד באופן מוחלט אך הדרגתי בששת השבועות של הטיפול העצמי. אחרי שישה שבועות מומלץ לא לשתות יותר מכוס אחת של קפה ביום, וזו המטרה שלי.
בשנות מגוריי בבוסטון הקרירה בתחילת שנות האלפיים, הכרתי אישה שהשתייה החמה היחידה ששתתה במהלך היום הייתה תה קמומיל. הפגישות עימה תמיד נתנו לי הרגשה שאני על ספידים, והיה לי מאד קשה לשהות במחיצתה. הרוגע שלה היה ראי הפוך של חוסר השקט שלי. איטיות ורוגע הדיבור התאימו לי כשנמצאתי במצב של חופשה/מסאג'/הרחק משגרת יומי, אבל לא יכולתי לראות עצמי "כלואה" במצב פעולה שאנטי במסגרת ההתנהלות שלי במשרד, בסניף הבנק שבו עבדתי.
הספר מומלץ בעיניי לכל מי שאני אוהבת ומוקירה. הוא לא יהפוך אותי לטבעונית, אבל בהחלט ישפיע על בחירותיי בזמן הרכישה השבועית בסופר מרקט, וזה מספיק טוב.
אולי המסקנה שלי מכל זה היא שבאמת כדאי לפתוח את הראש וליישם ולו באופן חלקי את ההמלצות, פרי מחקר של 20 שנה. אם נכניס הרגל אחד טוב לשגרה שלנו, רווחתנו תשתפר. כדאי לנסות.
כשמטפלים בעסקאות נדל"ן, לעתים כאלה שהן מורכבות ומאתגרות מאד מבחינה רגשית את שני הצדדים לעסקה, לא יזיק להוסיף שתייה מרובה של תה קמומיל. השבוע, לאחר פגישה בבית קפה עם לקוחות, הם ציינו כלאחר יד שאני משדרת רוגע…
האמת היא ששתיתי לימונדה (עם די הרבה סוכר…השנה נוריד את הסוכר!)
שנה טובה ומתוקה.
