הדילמה שהשתלטה לי על החיים

זוגיות. אהבה גדולה. הוא מצחיק אותי, כיף לנו, עד עכשיו היה לי ברור ששנינו מרגישים שמצאנו את מה שחיפשנו. כל כך טוב ביחד. אנחנו עושים המון דברים. מבינים זה את זו בלי מילים.

כמובן שידעתי שיש לו ילדים. שאלתי כבר בפגישה הראשונה אם ירצה עוד. הוא לא פסל את זה אבל גם לא נשמע הכי מתלהב בעולם.

טיפול זוגי

מזל שמצאנו את הפסיכולוגית הזו למרות שמאז שהתחלנו יותר קשה. אני מאמינה לה כשהיא אומרת לא לפחד מהקושי כי זה המקום של השינוי. היא אומרת שמרגיש שחסר בקשר שלנו שלב של התמסרות, מחויבות, חיים משותפים. רק אז נוכל להחליט. אני מנסה אבל זה פשוט קשה.

כי כרגע לא מתאים לו ילד. טוב לו ככה והוא לא צריך "תוספת" של עוד ילד. אני מבינה, יש לו את הילדים שלו, הם ממלאים הרבה מזמנו ושואבים אנרגיה, שלא לדבר על כספי המזונות ומאבק גירושין.

אבל אני רוצה ילד. לא "אולי", ולא לבד, או עם מישהו אחר. איתו.

דווקא מבין שנינו, הוא זה שרוצה שננסה עכשיו להיות זוג לגמרי, שנעבור לגור יחד, שנבחר דירה משותפת כשיגיע הזמן. שננסה לתכנן חיים ולראות איך זה מסתדר.

ואני מרגישה מעצור, שתלוי על הדלת, ולא ייפתח כל עוד אני יודעת שהוא ואני לא רוצים את אותו הדבר כרגע. לא יכולה עכשיו לגמרי לתת את עצמי, להתרגל לילדים שלו, לאהוב אותם, לוותר על הבית שלי ולדעת שהם שם וגם אני, וצריך להתחלק במקום, וגם בו, שהוא אבא שלהם והאהוב שלי. אני מרגישה שאני זו שמוותרת, אז למה שהוא לא יוותר. עד כדי כך נמוך וילדותי! כן, אני יודעת!!

שנים יפות

עסוקה בדילמה, אני לא יכולה ליהנות מהזוגיות. חולמת חלומות רעים בלילה ומתעוררת לעוד בוקר בלי כוח, באה הביתה עצבנית, ובוכה כל יום בדרך חזרה מהעבודה.

חזרתי עכשיו מלוויה. כך אמרה הנכדה: "אהבתי שדיברת על הזמנים שהיו פעם, לא העכשיו עם כל הכאבים והקושי אלא על השנים היפות שלך". וחשבתי על הביטוי הזה, השנים היפות שלך, ושאלו בעצם השנים היפות שלי, ובמקום לראות את זה אני רק רואה עצב וקושי.

קשה לי להסתכל קדימה ולראות איך נראה העתיד שלנו ביחד, אבל אני גם לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אני שואלת את עצמי אם הסיבה שאני לא יכולה להיפרד, "להמשיך הלאה", כמו שאומרים, נעוצה בפחד. הפחד לטעות, לאבד אותו, לעזוב אהבה גדולה כל כך.

ואני מזכירה לעצמי שהבטחתי לעצמי לא להימנע מלעשות דברים בחיים בגלל פחדים.

אני מתייעצת עם אנשים אבל זה רק עושה את זה גרוע יותר. אנשים בעצם מדברים על עצמם כשאני משתפת אותם בדילמה. וזה רק הורס לי ומעצבן. שלל עצות מפגרות כבר קיבלתי:

למה שלא תעשי ילד לבד? מי אמר לך שעכשיו את תקומי ותעזבי אותו וישר תמצאי גבר שרוצה בדיוק את אותו דבר כמוך? אולי זו התשובה שלך, כי הרי לו כבר יש ילדים?

אין לי תשובות. לפחות כתבתי.

קרדיט תמונה: shutterstock.com