חודש וחצי עברו מאז הותקפה מינית בתי, לאור יום, מאתיים מטר מהבית.
היום, שוחרר החשוד לביתו, בגלל חוסר ראיות.
שלום, שמי אריק ובא לי לשבור למישהם את העצמות, רק שאין לי כתובת מדויקת.
סיפור המעשה פורסם בפוסט שזכה לשם "טינופת", שפרסמה חברתי הטובה, פטוניה.
בת זקוניי, כמעט בת שש עשרה, חזרה מבית הספר, שמחה ונרגשת לקראת כניסתה להדרכה בתנועת הנוער. כל כך שמחה ונרגשת הייתה, עד שלא חשדה בגבר הצועד מולה עם הקפוצ'ון החום שמכסה את ראשו חורש הרעה.
רק בדיעבד, היא תספר שלמשך אלפית שנייה חלפה במוחה מחשבה שזה קצת מוזר שבנאדם מסתובב עם כובע על הראש, בבוקר כזה חם ולח. היא צדקה. זה לא היה בנאדם. זה היה חלאה מטונפת שלוּ היה נופל לי בידיים הייתי גורם שמאותו רגע הוא יסתפק במזון נוזלי בלבד.
כשהבנזונה עבר לידה ואחז בה ותפס בכוח ולא שחרר את איבריה, החיים, היא תגיד, למשך כמה שניות, נראו לה כנצח.
במקום לקפוא במקום, הילדה התעשתה והעיפה באחת את ידו המזוהמת, והתרחקה כמה מטרים, הסתובבה לאחור כדי להתבונן בפניו ולראות שהוא לא רודף אחריה. את המבט שהוא תקע בה היא אומרת שלא תשכח לעולם. עיניו הביעו רוע צרוף שיצלק את נשמתה, מי יודע לכמה זמן.
באותה שנייה ובאינסטינקט שכולו בריאות, תפסה את רגליה ורצה באמוק לכיוון הבית.
(shuttertstock)
הטלפון המבוהל שלה תפס אותי במטבח. בכי בלתי נשלט והתייפחויות שקיצרו לה את הנשימה ולי את החיים, שמישהו "נגע" בה שם .
עוד לפני שהבנתי בדיוק, טסתי לאוטו ויצאתי לכיוונה. בתי הגדולה הצטרפה אליי.
פגשנו אותה מעבר לעיקול הרחוב. מפוחדת וממררת בבכי. עיניה פעורות מאימה.
אספנו אותה אלינו. ניסינו להרגיע. לחבק. לתת לה להבין שהיא בטוחה כעת. לאט לאט היא חזרה לנשום בקצב רגיל וסיפרה לנו מה קרה.
בעוד בתי הגדולה מעדכנת את אשתי, חייגתי למוקד 100 של המשטרה, במקביל לסיבובים שעשינו, במטרה לאתר את התוקף. ניידת הגיעה וחברה אלינו למקום תוך דקות. מפקד הסיור המליץ שהם, אנשי המשטרה, ימשיכו מכאן ואנו ניגש לתחנה כדי להגיש תלונה.
חקירת המשטרה הייתה מבישה. לא פחות.
"זה לא הגיוני מה שאת מספרת" אומרת לה החוקרת. "ככה סתם מישהו בא מולך ומתקיף אותך?"
"הוא לא אמר מילה? את בטוחה שאת לא מכירה אותו?"
"לא, כי זה הזוי מה שאת אומרת" ועוד אמרות שפר חכמות מעין אלו. חשבתי שאני משתגע. לא נתתי לה להמשיך ושאגתי עליה שתפסיק לדבר כך ולהאשים את בתי. למזלה היא התאפסה על עצמה מתישהו. כבר הספקתי להתעצבן ולהירגע ושוב להתעצבן. אחרי שהתלוננתי בפני מפקדה החלטתי שאני נרגע ולא נותן למטומטמת אחת להרוס לילדה את החיים עוד יותר.
מסדר הזיהוי הממוחשב נעשה כמה ימים לאחר מכן.
הילדה הייתה במתח עצום. שוב לפגוש אותו? אפילו שזו רק תמונה.
היא התבוננה טוב טוב בתמונות והתלבטה בקול בין שתי תמונות.
בדיעבד התברר שהיא טעתה בזיהוי.
טלפון לפרקליטות מחוז מרכז הבהיר לי שהתיק נסגר מחוסר ראיות.
אז אולי אין לי טענות. כי אולי זה לא התוקף, ואולי זה כן הוא. וחמת הספק, וחזקת החפות וכל החרא הזה. ואולי הקפוצ'ון החום שעל ראשו ואלפית השנייה שהיא ראתה אותו, לא הספיקו לה כדי לזהות אותו בוודאות.
הדבר היחיד שוודאי בסיפור הזה, הוא שמישהו תקף לי את הילדה ומסתובב לו חופשי, ואני אבא אריק, שתש כוחי רק מעט, במקום לשאוג כארי, פועה כבמבי מתוסכל.
