שנה מסעירה (וגם מתכון חורפי ביתי)

אני לא מסכמת שנה כי תחושת הזמן שלי תמיד מערבבת מאורעות מינואר עם אלה מיוני, ובכל פעם שמסתיימת שנה, נדמה לי כאילו רק התחילה. ככה זה חיים בג׳אגלינג.
במקום זה אני מסכמת את החודש האחרון של השנה החולפת, שהוא בעצם דגם קטן שלה, שנחתם במסקנה שאני מגיעה אליה מדי חודש, או לפחות כשיש לי זמן- אפשר להספיק הכל, וככל שעושים יותר, הזמן שעומד לרשותי מתמלא ביותר. אבל אני חייבת לזכור להקדיש לפעמים גם קצת זמן לכלום. לחברה. לעצמי. לנוח. לעצור את המירוץ. להיות.

השקט שלפני הסערה

עוד גועשת סביבי סערת הטבעונים, ואהובי משכבר תפס פיקוד על היורשת ושלח אותי, ביום בו נולדה אם כל הסערות, לבילוי צפוני חורפי עם החברה הכי טובה, ככה כדי לפתוח את אירועי יום ההולדת.

כבר הרבה מאוד שנים שמפגש פרטי, ארוך ואיכותי עם חברות שמור כמעט רק לפנטזיות.
כמה כבר אפשר להיפגש כשלכולנו זאטוטים הולכים ומתרבים, שצריכים להגיע לחוג/יומולדת/רופא מדי אחה״צ?
אז השנים האחרונות לימדו אותי להסתפק במועט- קוויקי לקפה בבוקר עד חלוף הפקקים, אקסטרים-לונג-צ׳אט בוואטסאפ להתעדכנות שוטפת, ושותפות מרחוק בשגרת החיים דרך התמונות שמועלות לפייסבוק בתום כל מאורע.

אז בתחושה של זכייה בפיס ארזתי את מיטב בגדי החמים (מזוודה ממש קטנה הספיקה), השארתי הוראות לשני האבות (כל אחד באשר לבנותיו הוא), הרגעתי את אמא שלי שאין מה לדאוג מהנסיעה (מתי בדיוק ראית סערה בארץ הקודש?! אל תהיי פולנייה…), אספתי את חברתי הטובה (וההריונית) ונסענו אל עבר האופק, שאננות מהיעדרם הבולט של הגשם וסימני הסערה.

נסענו צפונה. מתעלמות מהדיווחים שמספרים שהסערה מזדנבת אחרינו. מבחינתנו השלג מוגבל לירושלים, ואין דבר שיעצור אותנו עכשיו.
כשפנינו מועדות לחד נס, עצרנו ברמת ישי למרק בצל חם, ומשם המשכנו ישר לכנען וילאג׳, אל ניחוח העוגה שיצאה מהתנור, לשעה של עיסוי מפנק ומרגיע, לבריכה המחוממת, לשיחה ארוכה ועצלה לצד האח הבוערת ול24 שעות שהתמלאו באוכל נהדר, חברה נפלאה שיחות בטלות ושנת לילה אחת ארוכה, שאף קריאת ״אמא״ לא הפריעה את שלוותה.

מיותר לציין שאת הבוקר פתחנו כשהסערה כבר מתדפקת על חלון חדרנו החמים, הרוח מטלטלת את עצי הפרי ומזעיפה את פניה הרוגעים של הכנרת והתמונות של ירושלים הסוערת והמושלגת כבר נראות פחות מנותקות מהמציאות…
את ארוחת הבוקר הנפלאה סיימנו תוך התייעצויות עם החמ״ל הגברי שלנו במרכז הארץ, שנשלח לפענח תמונות מכ״מ ולקבל החלטת פיקוד מתי הכי טוב לנסוע ומאיפה, רק כדי שנוכל לצאת לדרכנו חזרה בדיוק בשעה הכי סוערת.

שלמה ארצי ליווה אותנו ב״גשם כבר יורד וזה חורף״, שתינו עדיין עטופות ומפונקות מיום המנוחה שנקלע לחיינו ברגע מאוד מתאים, ספק משועשעות-ספק אחוזות אימה מעוצמת הגשם הגובר על השמשה הקדמית עם כל קילומטר שחולף והכביש שנעלם מעינינו תחת המטחים הכבדים. סביבנו הכנרת נראית כמו אוקיינוס המבשר על צונמי מתקרב, השדות לצד כביש הסרגל נראים כביצות המשוועות לחלוצים שיבואו לייבשן, בהמשך כביש 6 נראה כמו כביש ראשי בונציה, ולבסוף הגענו הביתה, רק כדי לגלות שהטמפרטורה כאן נמוכה מזו המומלצת לשימור מזון במקרר.

איזה מזל שהגענו בשלום. חייכנו ביחד, מרוצות מעצמנו, מהחוויה, מהזמן שהרווחנו ביחד, ובעיקר מכך שהנסיעה נגמרה. אבל האמת שגם מההסכמה שאנחנו כבר בגיל שלא צריך להסתפק במועט, אפשר ורצוי לקבוע לשנה הבאה שוב. רק שאולי אז נצא ביום ההולדת שלה, כשמזג האוויר בעדנו.
״לילדים שלי אני בחיים לא אתן לנסוע במזג אוויר כזה״.

אה-הא.. אחרי 20 ומשהו שנה ביחד, אנחנו יכולות להודות שעם כל שנה שחולפת אנחנו נהיות יותר דומות לפולניות שלנו…

סערה בכוס תה

כשהגעתי הביתה, קצת אחרי שהתחממתי, מתחתי את שרירי המכווצים מן האחיזה בהגה המרקד בנסיעה, הודיתי בנשיקה ארוכה לאהובי שנתן לנו את הזמן המפנק הזה, התקשרתי לבדוק שהגדולות לבושות מספיק חם ואספתי לחיבוק מבטל-געגוע את היורשת (שדווקא ישנה לילה רצוף בהיעדרי), גיליתי את נזקי הסערה- שיחי עגבניות השרי שפופים, עשבי התבלין השחירו ועלי הסלק היפים נראים מובסים תחת מכת הקור שספגו.

אבל אני כמו עצמי מסרבת להניח לעייפות להכריע אותי, עם מעיל וכוס תה חם לוהט יצאתי למרפסת, להציל את מה שעוד אפשר מפרי מאמצי החקלאות הביתית שלנו, והלכתי לברוא קציצות, שעבורן הליכתם בטרם עת של עלי הסלק לא תהיה לשווא.

מתכון לקציצות דו קיום – עלי סלק ובשר

לקציצות:
לערבב בקערה
750 גרם בשר טחון

כוס וחצי אורז מלא מבושל ומומלח

1 בצל מטוגן

4 ביצים

2 כפות פירורי לחם

כף חרדל דיז׳ון חריף

מלח

פלפל

1/4 כפית כמון

לטחון במעבד מזון ידני:

2 שיני שום

הרבה פטרוזיליה ובזיליקום

2 פלפלים אדומים קלויים על האש מקולפים

– להעביר פלפלים למסננת דקה ולסחוט את הנוזלים היטב
– להוסיף לתערובת הבשר,
– לערבב היטב ולהניח לחצי שעה.
– לטגן קציצות קטנות ושטוחות בשמן חצי עמוק, טיגון קצר משני הצדדים ולהניח על נייר סופג.