מה הטריד אותי כל כך בספר הזה שלא יכולתי להניח מהיד?
מה גרם לי לדכדכת כזו ביומיים בהם קראתי את כל הספר?
מה עצבן אותי כל כך אצל רותי, גיבורת הספר שעוד רגע, עוד עמוד ,עוד פרק, הייתי מפליקה לה אחת כזאת שהייתה מאפסת אותה. אולי.
ואולי כל אלה, הטירדה, הדכדוך, ודמות הגיבורה ,או שתי הדמויות הראשיות, אם ובתה, על מלאותן, תאוריהן, אורח חייהן המשתנים עם עזיבת הבעל, האב את הבית, נסיונן להתחיל בחיים חדשים, הצלחה וכישלון, בצורה חיה כל כך עד שנדמה שמדובר בשכנות פה מהבית השכן, או מהבית שמאחוריו, או אלה שגרות בבנין ממול, הם אלה שגרמו לי להתעצבן.
פעם, לפני המון זמן, כשלמדתי כתיבה בחוג לכתיבה יוצרת בבית אריאלה, כתבתי סיפור ששמו היה 'הביל במישור החוף'. יוני, החתיך, המובטל, מסתובב בשיא החום של חודש אוגוסט ברחובות, מדליק אאת המזגן רק מ- 12:00 בצהריים, על פי סיכום שעשה עם אשתו המפרנסת, כי אחרת לא יהיה כסף לשלם את חשבון החשמל בנוסף לחובות, לחוגים של הילדות, ובכל מה שהוא עושה הוא מתאווה לקרירות. לחליפת קור שיוכל ללבוש, לשמיים שיהפכו לכיפה גדולה ומקררת , ולבריכה עמוקה וכחולה שיוכל לטבול בה את כפות רגליו הרותחות.
במהלך הסיפור, אמר אחד מהמשתתפים בסדנא, שקיבלו לקרוא את הסיפורים שהבאנו בבית ואחר כך לחוות עליהם דיעה, לא הפסקתי להזיע, ובסוף הסיפור שלך, קמתי, ונכנסתי להתקלח.
התעצבנתי, כי יכולתי להיות שם במקומה של רותי, בעוד מערכת יחסים ועוד אחת, ברצון לשמור על הבית ועל חוקיו גם אחרי שהוא מתפרק, ומה יותר סימלי מבית ואדמה מאשר עץ זית?
אבל כשהוא הופך לעץ מריבה ,חצי מצמרתו נגזזת, הוא גם שולח שורשים שיש להם נגיעה לכל ניואנס בחייהן המשותפים של האם ובתה המתבגרת ג'ולי, לשתי מערכות היחסים שנידונו כמעט מראש לכישלון, ומעל הכל מרחף איזשהו סימן רע וריח מבאיש.
התאהבתי בג'ולי, המתבגרת. בגופה הגדול, בפיה הרחב, בשיערה המקורזל. בעמידה על שלה, בניסיון להציל במו ידיה את מה שניתן להציל, בתיאור האהבה בינה לבין אמה, בברית הזו הכרותה ביניהן.
שוטטתי איתן בחדרי ביתן וגם בבתים של אחרים, ובעיקר, קראתי את הספר בנשימה אחת. ביומיים.
זה הספר הראשון שאני קוראת של הסופרת דקלה קידר, והוא ספר מצויין. קריא מאד, סוחף, מטלטל וגם מכמיר לב.
'בתים של אחרים', דקלה קידר, הוצאת זמורה ביתן.
