בבוקר, מוקדם, אני עוברת בראשי על כל חדרי הדירה.
מהמטבח ועד למרפסת הכביסה.
איך אורזים?
ממה מתחילים?
ממה להיפטר ומה להשאיר?
לדירה הזו נכנסנו לפני כשמונה שנים, אני ושתי בנותיי.
שתים עשרה דירות עברתי במהלך השנים. בשתיים מהן ישנו במזרון זוגי על הרצפה, שלוש עברנו באותה עיר עצמה, פעם אחת עברנו לגור בארץ רחוקה ושחורה, מדינת קשת שירות וקשת שהייה במערב אפריקה שתכולת הדירה הגיעה אליה במכולה, ואחרי שנה עברנו למדינה בגבול השכן והמראות באותו יום ארוך בגבול, המשיכו ללוות אותי, כמו גם ריח האבק, השקים, המשאיות, הדוכנים, הבוטנים והבננות המיטגנים על רשתות ברזל, בעלי המומים חסרי הגפיים שהידפקו על דלתות המכונית, מגורשים שוב ושוב על ידי הנהג, ובחור אחד צעיר, ערום, גבוה מאד, המון שיער לראשו, מקורזל ומלוכלך, יורד על גוו ועל בטנו, ריר נוזל משפתיו, והוא מתרוצץ בידיים מתנפנפות בין המוני האנשים, מתיישב לבסוף נשען על גדר, ביד אחת דוחס לפיו דבר מאכל ובידו השנייה ליטף כל הזמן את אברו הגלוי, הגדול.
כשחזרנו, נולדה בתי הבכורה בעיר אחת, והצעירה בעיר אחרת. והדירה הזו, בה אנו גרות, אני ובנותיי, אליה עברנו אחרי הגירושים, הייתה הפעם הראשונה שעברתי לבד. החלטתי לבד, וסגרתי חוזה לבד, והתחייבתי לבד בשתים עשרה המחאות מראש על בית חדש, לבנותיי ולי.
וביום שעברתי אליה, מלווה באולג, בעל חברת ההובלה שעשה לי מחיר מיוחד, שסיפר לי שבמוסקווה היה שחקן תיאטרון, ובאמת היה יפה כמו שחקן, ועוד שלושה סבלים גברתנים, שרוקנו את הדירה הישנה בקצב איטי במיוחד, עוצרים לעשן ולאכול כל חצי שעה, ולבסוף כשהגיעו אל הדירה החדשה, הבינו פתאום שאני לבד, והושיטו עזרה מעבר להובלת ארגזים. חיברו את מכונת הכביסה, תלו וילונות, שרו בקולי קולות שירים רוסיים ישנים, ואני נסעתי למכולת החדשה, וחזרתי עם לחמניות ונקניקים וירקות וחמוצים ובקבוקי בירה, וככה באמצע היום, ישבה אישה לבדה, מוקפת בארבעה גברים, באמצע הסלון, שהד חזר מקירותיו הערומים עם כל מילה שנאמרה, וזללה בכל פה יחד איתם ארוחת צהרים.
צבענו לכם את המסדרון בצבע חדש, התגאו בעל הבית ואשתו, וכשעמדתי מול הקיר הירוק מזעזע, עשרות ארגזים מסביבי, המובילים כבר הלכו, ידעתי, שאני מתחילה את החיים שלי מחדש, ונסעתי מהר לקנות פח צבע לבן כדי לצבוע הכל מהתחלה.
ועכשיו, אחרי שמונה שנים, עם הקלישאה הכי קלישאתית ויפה בעולם – אני עוברת בעקבות האהבה.
אני שכל התנועה הקיבוצית זורמת בעורקיי מאז שהייתי ילדה, השירים, החגים, החברים של אמא ואבא אותם נסענו לבקר בקיבוץ וחזרנו הביתה לעיר, המילה קיבוץ הייתה מעלה אצל אמא שלי געגועים כאלה, שאפילו האינטרנציונל שהייתה שרה במטבח כשהדיחה כלים לא עזר להפיג, שעולים ממנה כל השירים הישראליים, כל הדשאים והמרפסות, כל חדרי האוכל ובתי הילדים, כל הסרטים והסדרות, כל הספרים והמילים, אני, העירונית, חובבת בתי הקפה והרחובות,שאוהבת לשבת על ספסל באמצע תל אביב, שבולעת בעיניים את כל המודעות של ההצגות והסרטים וההופעות ולא הולכת כמעט לאף אחד מהדברים אבל אוהבת לדעת שהם שם, עוברת בקיץ הקרוב לגור בקיבוץ.
מול הדשאים הגדולים. ליד היער. כמעט בתוכו.
ממי, אני אומרת לע. מסתכלת על תמונות ילדיו היפים בחדר השינה שלנו, עוד מעט יהיו תלויות פה גם התמונות של הילדות שלי.
ועוד מעט שני מקררים, ושתי מכונות כביסה, ועוד טלוויזיה, ועוד מחשב ועשרות סירים, מחבתות, צלחות וסכומ"ים. ואולי סוף סוף יהיו מספיק כפיות בבית.
עם השנים, מגלים שאפשר לבשל באותם שני סירים. מספיקים שלושה סטים של מצעי מיטה, ועל כל מערכות הכלים אפשר לוותר ולהישאר רק עם הצלחות שאוהבים באמת.
חיים משותפים. הרבה דברים טומנים בחובם צירוף המילים האלה.
מהלך משנה חיים, הגדיר טוב מכולם ע. אהובי. לנו ולילדינו.
הרבה רגישות נצטרך כאן, וחוכמה, ואהבה.
לגרום לחלל לגדול בלי להזיז קירות.
לשמור על הפרטיות בלי להפריע.
לדאוג לשני מתבגרים, אחת שלי, אחד שלו לחיות יחד איתנו בטוב, ולעבור איתם יחד את המשברים.
אני יוצאת בבוקר שבת למרפסת. ריח רטוב עולה מהדשאים, למעלה היער, למטה העמק, אני נושמת עמוק ויודעת, כמו שידעתי כמעט מהרגע הראשון שהגעתי לכאן, לתוך הבית הזה, והאהבה הזאת – שכאן ביתי.
