כנראה השתגעתי, אני אומרת לעצמי כשאני מתעוררת לפנות בוקר.
חשוך בחוץ וגם בחדר. חם לי וקר לי, כאב ראש מזדחל מקצה המצח לקצהו השני.
כנראה יצאתי מדעתי. אני? להפוך משכירה לפרילנסרית?
וממה נחיה, וממה נאכל ונשלם שכ"ד ?
אני רועדת מתחת לשמיכה, מאבחנת התקף חרדה קל, מחליטה להתיישב, נושמת עמוק, מגששת ברגליי על הרצפה בחדר החשוך אחר נעלי הבית, נכנסת לתוכם, וקמה.
משהו ביציאה מתוך שמיכה חמה לעמידה בחדר חשוך, בזקיפות הגב, נותן כח.
מה היה לי רע בתור שכירה? המשכורת דפקה, התשלומים שולמו. המינוס ואני חיים בשלום זה עם זה כבר שנים, והכל נורא בטוח, וצפוי מראש.
אבל תהיה לך משכורת? שואל אותי אבא שלי, ששייך לדור שבו נכנסים למקום עבודה, עובדים בו 40 שנה, וכשמסיימים, מקבלים שעון ומגן מעץ, והיידה – לפנסיה .
בעשרים השנה האחרונות הייתי שכירה, עד שהשינוי דפק על דלתי ככה, שלא הייתה לי ברירה אלא לפתוח לו ולהגיד לו – שב!! הקפה עלי!!
אז אנחנו יושבים, השינוי ואני ומכירים זה את זה.
נעים מאד, אני יעל, סוכנת נסיעות, יועצת תיירות, בעלת 20 שנות וותק בענף, זו שכבר 20 שנה אוהבת את עבודתה, ועבודתה אוהבת אותה בחזרה. סוג של אהבה בת עשרים.
זו שתוריד עבור לקוחותיה את הירח, או לפחות תדאג להם למקום ישיבה נוח במטוס, שמתרגשת כשהם מתחתנים, או כשנולד להם נכד, ממראה תמונתו של תינוק בדרכון הראשון, שדואגת להתקשר ולשאול אם הגיעו למלון, אם החדר נוח, וכשהם חוזרים לבדוק שהגיעו בשלום.
נעים מאד – אומר השינוי שמרחוק נראה מאיים, ומקרוב מתחיל להיראות כמו חבר. עוד לא לגמרי כזה שמתקשרים אליו כשמתפנצ'ר גלגל אבל סוג של. מתקרבים. מתיידדים.
את לא מבינה? אומרת שירלי חברתי שרק מלהסתכל עליה, כבר בא לך החזון והרצון. את לא מבינה שאין יותר מקומות עבודה כמו פעם? שצריך לעבוד בלייצר עבודה. שגם אלה שבטוחים במקום עבודתם, הביטחון מחייך ומשקר להם? ואת, מלאת רעיונות שכמוך, עוד תראי שאוצר המילים שלך, וההתלהבות, והאהבה יניבו פרי.
והראש אכן קודח מרעיונות, מתמונות, ממילים, משירים. כאילו בעצם יציאתי ממקום אותו אהבתי מאד, אבל שחנק אותי בנוחיותו, נפתחו לי בבת אחת שישה ערוצים בו זמנית. לא!! שמונה!!
במחברת המונחת בפינת העבודה שלי שהפכה למעין משרד קטן, על שולחן עץ ישן שהבאנו ע. ואני ממחסן מלא ברהיטים ישנים, אני כותבת רעיונות. שלא ילכו לאיבוד, שגם ברגעי פחד של מה יהיה, אני אוכל להסתכל עליהם ולהגיד לעצמי לנשום. יהיה בסדר.
כשהטלפון מצלצל ועל הקו אחד מלקוחותיי הותיקים ביותר, זה שכשחגג יומולדת 70, אפיתי לו עוגה והזמנתי אותו אלינו למשרד להגיד לו מזל טוב, אני מחסירה פעימה. הטלפון הקודם שלו היה כועס. למה עזבת אותי? עם מי אתייעץ עכשיו? את מכירה אותי ויודעת בדיוק איך אני אוהב לטוס, ואיפה אני אוהב לשבת, מי הרשה לך לעזוב אותי ככה?
יופי!! הוא צוהל עכשיו כילד, חזרת!! נו, אפשר לחזור לעבוד יחד?
לא, לא פשוט. לא לטעות. הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופלת וקמה, נופלת וקמה. שעות מול המחשב. האצבעות קפואות, ואני שמה לב שלא שתיתי כבר כמה שעות.
בכל יום, אני מסתערת על יעד חדש, ויש ימים שהיעדים מתבלבלים ביניהם, וכשבראש יש מהומה, אני יוצאת החוצה להליכה. אני עוברת ליד הבתים הגדולים והחדשים שבונים בנים ממשיכים, סוככים על בתי הסוכנות הישנים של ההורים. לאורך השביל שבצידו שדה תלתן ירוק עד האופק, אני כבר יודעת במה למלא מחר את דף הפייסבוק החדש שלי, יעל כרמי-תיירות בייעוץ אישי.
הדף מתמלא במילים, בתמונות, בתגובות של חברים, מוכרים וחדשים, הקונספט אותו אני רוצה להעביר, מתחיל לתפוס.
הנה, אומר לי השינוי שמשלב את רגליו בנונשלנטיות על הכסא לידי, כל זה שלך עכשיו. למענך את עובדת.
ואכן, כל לקוח, כל טיול, כל כרטיס טיסה, כל עצה, כל השבילים המוכרים בהם הלכתי, נראים לי אחרים, צבעוניים ומזמינים.
הדרך נפתחת בפניי, והיא ירוקה וגבוהה, רואים בה רחוק ושקוף, ובנשימה עמוקה, בלגימת אוויר, אני מתחילה ברגל ימין, ויוצאת לדרך.
