ואז התקרבה אלינו המכונית. אדומה ונוצצת כמו סוכרייה ענקית על מקל.
ע. ואני הסתכלנו אחד על השני, ועל המכונית, ושוב אחד על השני, ממלמלים, מה, זו המכונית שלנו?
איש המכירות האדיב של HONDA עשה לנו תדריך קצר, מסר את המפתח ואמר, תיהנו, היא שלכם לסוף השבוע הקרוב.
אנחנו משפחה של מכוניות. אבא שלי החליף מכונית כל שנה, והתייחס אליה כאילו היה בת משפחה. כיסה אותה בקיץ בכיסוי שנתפר במיוחד עבורה, השתמש במגב מיוחד להוריד ממנה טיפות גשם בחורף, וכשחזרנו בשבתות מהים, היה טקס קבוע. אבא שלף בקבוק מים מהבגז', ורק אחרי ששטף את רגלינו מהחול, וניקה אותן במברשת, הורשינו להיכנס לאוטו.
אח שלי, יכול לפרק מכונית ולהרכיב אותה מחדש, ואני, אותי מכירים כל המוסכניקים באזור, חאלד, וקובי, ועמית שהוא המוסכניק האחרון שאימצתי לעצמי, שבכל פעם שהוא רואה אותי מתקרבת עם המכונית הישנה שלי אליו, הוא מסתכל עלינו ברחמים, על שתינו, עלי ועליה. כשהציעו לי לבדוק רכב מדגם CRV של הונדה, מייד אמרתי כן. ע. בנה מסלול, ודהרנו ליישוב צוקים בערבה, לחברינו הטובים, חבצלת וגלעד, הידועים כחבצלת המדבר על שם המרכז ליוגה ומודעות הנפלא שלה, שחלונותיו הענקיים פונים לנוף המדבר שאין שני לו, וג.-קירח עם משקפיים, שתאמינו לי שהייתם רוצים שהוא יהיה המחנך של ילדיכם.
ישובים בג'יפ המרווח, גבוהים מעל הכביש, מול תצוגת השעונים היפה, ומסך, שנענה לכל נגיעה שלנו, נסענו דרומה.
חווית הנהיגה ברכב כזה, היא נהדרת, וכשמפעילים פונקציה הנקראת קרוז קונטרול, בה הרכב בעצם נועל את עצמו על מהירות מסוימת, אפשר גם להוריד את הרגל מהגז ולהתרכז בדברים החשובים באמת. בשיחה הזוגית, בהנחת היד על הירך, בהגשת תפוח מקולף, ברקימת חלומות משותפים, ב'ביחדנס' הזה שמתרחש כשזוג אוהב הופך את חלל האוטו לבית קטן.
אי אפשר לנסוע למדבר בחורף, בלי להגיע לגבים מלאים במים, ואלה, חיכו לנו בשפע. ההונדה האדומה שלנו, שסובבה ראשים, הובילה אותנו בבטחה גם בדרכי עפר. הגברים, ישבו להם במושבים הקדמיים, מעיינים מדי פעם במפות בכובד ראש, ואנחנו, התרווחנו במושבים האחוריים, שהזכירו מושבים של מחלקת עסקים, וניהלנו מהם את העולם.
עקבות השיטפון הארוך עוד ניכרו באדמת המדבר, חורצים בה חריצים עמוקים, סחופי רוחות, ואנחנו הלכנו בהם, טיפסנו בהר מסור, וירדנו בקניוניו הלבנים, הלכנו בשבילי נחל ימין, וגבי ימין נראו כבריכות כחולות בלב המדבר.
איך לא הבאתי את האופניים, קיטר ע. מדי פעם, ובאמת תא המטען הענק של הCR-V והאפשרות בקיפול המושבים האחוריים, יכול היה להכיל בשקט ציוד מלא של רוכב אופניים מכור.
לאן ניסע מחר? שאלו ע. וג. זה את זה, כשהבינו שממני ומחבצלת לא תצמח ישועה, וגם לא עזרה ונחמה, כי בשבת בבוקר, כשישבנו לאכול ארוחת בוקר ליד הבריכה היפה שלהם, שנדמה כאילו צומחת מתוך הרי המדבר, סיכמנו, שיכולנו לבלות פה את שארית חיינו.
אבל הבנים לא היו רגועים, ונסעו בג'יפ האדום לאיזה מעיין נובע בלב המדבר, וחזרו רטובים ומאושרים וגם מדיפים ריח גופרית.
לא יכולנו לחשוב על מקום טוב יותר לבוא אליו עם האוטו הזה, אמרנו להם, לחברינו הטובים, מתחבקים ונפרדים. אבל השופוני האמיתי חיכה לנו, כשהחנינו את ה CR-V בלב הקיבוץ, ממש בצנטרום של הפיילה, בין חדר האוכל למוזיאון המקומי, כשבבוקר, לא היה חבר שלא עצר לרגע מול האדומה הנוצצת שלנו, וגירד בפדחתו להבין למי היא שייכת. קיבלתם ירושה? שאל אותנו חבר אחד בקיבוצניקיות טיפוסית, כשראה אותנו נכנסים אליה בבוקר. הקפנו את כל הקיבוץ כדי להביא את ע. לעבודתו, כי מה הטעם בנהיגה באוטו כזה אם אי אפשר להשוויץ בו?
חמודה שלי, אמרתי לה, כשהחזרתי אותה לחניון של HONDA, היית יפה ונהדרת, היי שלום. החזרתי בכאב לב את המפתח לאיש המכירות, העמסתי את הדייהו המקומטת שלי בתיקים מלאי אבק מהמדבר, ויחד, כמו תמיד, נסענו הביתה.
לפרטים נוספים על ה-CR-V החדש של הונדה, לחצו כאן
