ואז, הזיזה ליטל הצידה את צלחות ארוחת הבוקר שלנו, את הצלוחיות עם הגבינות, את כוסות הקפה, ושמה במרכז השולחן מצלמה. בחוץ ירד גשם, אנשים רצו עם מטריות, רכבו על אופניים בשלוליות, התעטפו במעילים וצעיפים, ומולי, על השולחן הייתה מונחת מצלמה.
על כל קירות הסלון בבית הוריי, תלויות תמונות שצילם אבא שלי. אפשר להגיד שהן פרחים, או סלעים, או שקיעות, אבל בידיו המצלמות של אבא, ובמיוחד בטביעת עינו, הפרחים נראים כמו אנשים, לסלעים יש גוף, בשקיעות יש אש. למי הייתה סבלנות להקשיב לאבא כשהוא מספר איך צילם את התמונה הזו ,או הזו, ובכלל, ממתי יש לנו סבלנות להורינו. אבל נמשכתי לספר התמונות הענק של המגזין LIFE, שנמצא עד היום בכוננית האדומה בחדר בבית הוריי. התבוננתי בו שעות. בפנים, בידיים, בנופים, בטבע והמשכתי הלאה, לדברים אחרים שהעסיקו אותי.
ליטל שמר-חיים, שעוסקת במחקר יישומי,ובעלת תואר בפסיכולוגיה וכלכלה, מספרת לי שמתוך ההתנסות האישית שלה בצילום, לימודי הפסיכולוגיה, ותהליכי השינוי שעשתה בחייה, זיהתה מטאפורות רבות מחוויות הצילום שממחישות בפשטות כיצד ניתן לבצע תהליכים של שינוי וצמיחה. לשיטת הצילום התרפויטי הזו קוראת ליטל בשם הנהדר " לשים את האושר בפוקוס".
http://saloona.co.il/littalshemerhaim/?p=43
littalshemerhaim
אני חושבת על חיי בשנים האחרונות. על הגירושים שעברתי לפני, רגע, לא זוכרת אולי 7 אולי 8 שנים. על מחלתה של אמי ומותה. על בתי הבכורה שהתגייסה. ובמיוחד אני חושבת על חיי החדשים לצידו של ע., חברי לחיים, באהבתנו הגדולה.
בכל אחת מהתחנות האלה בחיי, לא צילמתי, אבל כתבתי. תיעדתי במילים רגעים נעימים וקשים, כואבים ושמחים, חודרי קרביים ומרחיבי לב. הייתי התסריטאית, הבמאית, השחקנית וגם הצלמת של חיי. כמו צלם, אומרת ליטל, שיודע לבנות קומפוזיציה של תמונה יפה בצורה ויזואלית, באותה שיטה של פסיכולוגיה חיובית, ניתן לעצב את החיים עצמם, על היופי והקושי שבהם.
יצאנו לרחוב. הרחבה של תיאטרון הבימה הייתה לבנה ונקייה מגשם.
על צווארי תליתי את המצלמה, מחזיקה אותה בשתי ידיים. את גופה ביד ימין, את צווארה או שמא את עיניה – העדשה, תמכתי ביד שמאל.
בכל יש הזדמנות, אמרה לי ליטל, מספיק לעמוד בקרן רחוב וההזדמנות תגיע. תל אביב במקרה הזה, שפעה בהזדמנויות. הן היו סביבנו כל הזמן.
בשדירות רוטשילד, שרק לפני שנתיים הוצפו באוהלים, רחצו באור אפור ובגשם, ונראו כמו שדירות באירופה, הוליכה אישה אחת שני כלבים, אחד גדול, אחד קטן. הנה חוצים את השדרה שלושה נערים, אחד מהם במעילו אדום, בולט בים המעילים הכהים. הנה אשה מבוגרת, במעיל קטיפה ישן, שקיות ניילון בידיה, שערה הצבוע פרוע מהרוח והיא מתיישבת על ספסל, נחה לרגע. את השדירה חצה עכשיו שד צהוב על אופניים. היום הזה עם הרוח הקרה, עם הגשם היורד מדי פעם ורוחץ את הרחובות, הפך את הסערה להזדמנות. הרחובות הרטובים, העלים, המראות המוכפלים בהשתקפות השלוליות נראים אחרת.
הצילום שמשמש כקיצור לזיכרון, החליף לכמה שעות את הכתיבה שהיא עיבוד הזיכרון. המפגש עם המצלמה היה רב עוצמה. התמסרתי לה. לרעש תריס הצמצם, למגע בכף היד שבלחיצה קצרה תופס וזוכר את הרגע.
החזקתי את המצלמה של ליטל שלכמה שעות הייתה שלי, בין כפות ידיי, כאילו את ליבי אני מחזיקה, את עיניי אני מחדדת לראות, וחשבתי על שלושת המילים תמונה-תובנה-תבונה, השזורות זו בזו שלימדה אותי ליטל, בבוקר החורפי הזה בו הסתובבנו ברחובות, לכדנו את הרגע, מוסיפות עוד תמונות לאלבום החיים הגדול, ממקדות פוקוס, על הדברים החשובים באמת, ומתרגמות אותו לאושר.
חוה ניסימוב
כְּשֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לְאַט אַתְּ רוֹאָה דְּבָרִים חֲדָשִׁים כְּמוֹ הַצֶּמַח הַזָּעִיר שֶׁפּוֹרֵץ בְּאֹמֶץ מִתּוֹךְ אַבְנֵי הַמִּדְרֶכֶת, בְּלִי אֲדָמָה וּבְלִי מַיִם הוּא שׂוֹרֵד.
יֵשׁ גַּם יִתְרוֹן לַיָּדַיִם שֶׁרוֹעֲדוֹת מְעַט אַתְּ לֹא צוֹבֶרֶת חֲפָצִים שְׁבִירִים.
לִפְעָמִים הוּא מִתְחַפֵּשׂ וּמִבַּעַד חֲרִיצֵי הַיּוֹם-יוֹם רוֹצֶה לִפְרֹץ אֵלַיִךְ, אַךְ אַתְּ זְהִירָה.
מוּטָב לֹא לְהִסְתַּכֵּן עִם שְׁבִירוּתוֹ שֶׁל הָאֹשֶׁר
