את אחיי, אנוכי מבקש

אני מתבוננת שוב בפרוייקט הצילום המיוחד הזה, שהעלה אתמול לפייסבוק מישהו מחבריי.

4 אחיות, שבמשך 36 שנים, הצטלמו יחד, פעם בשנה.

4 אחיות.

פעם בשנה.

36 שנים.

אני יושבת מול התמונות, ובוכה. מאתמול, בכל פעם שאני פותחת את הקישור הזה-אני בוכה.

אני בוכה פעמיים, כתבתי אתמול, כששיתפתי את הקישור הזה גם על הקיר שלי, גם מהתרגשות, וגם על האחיות שאין לי.

השנים עוברות עליהן. על פניהן, על קמטי צווארן, על השיער המשתנה.

הן בחורף והן בקיץ. הן עם מעילים, והן בשמלות קיץ.

ואני מדמיינת לעצמי את הימים האחרים בשנה שאנו לא רואים בעין המצלמה, אבל יודעים, שהן מתקשרות זו לזו.

וכשאחת מקצרת את שיערה, אחת מחמיאה ואחת אומרת אבל למה, היה לך יפה ארוך.

אולי את השמלות הדומות קנו יחד.

אולי התחממו בתה חם לפני שלבשו מעילים ויצאו להצטלם בחורף סביבן.

והצוואר, וקמטי ההבעה, והיופי בפניהן, לפעמים עצב, לפעמים שמחה.

והזרוע המחבקת. לעיתים מאחור, לעיתים מקדימה, אחות מצמידה אל גופה את אחותה.

תמיד תהיה אחת שהיא הקטנה מכולן, ותמיד תהיה זו שהופכת לאמא של אחיותיה.

כל יום בחמש, אומרת לי תמר חברתי ,אני מדברת עם נועה, אחותי.

וזה מעבר לשעות האחרות ביום שהיא מדברת עם נירית, אחותה הגדולה, ושני האחות הקטנה, והדי-אמה, וקבוצת הוואטסאפ שיש להן, והארוחות, והחגים, והנסיעות, והילדים והבעלים. קנאה צרופה.

המשורר יונתן ברג, כתב שיר נפלא – אחיי.

4 אחים יושבים לשולחן יום הולדת.

הם שותפים לשמחה וכאב, וצער גידול הורים.

אני מתבוננת בבניו של ע. כשהם עוברים אחד ליד השני בדרך למקלחת, או למטבח, הם תמיד שולחים אגרוף זה לכתפו של זה. אם הוא בסביבה, גם הוא זוכה לליטוף כזה. הם מתגוששים.

לעיתים, כשאנחנו בחדר השינה שלנו, ראשי על חזהו, זרועו מחבקת, הדלת פתוחה למחצה, אנחנו שומעים אותם משוחחים בסלון.

אלה רגעים נדירים. שבירים. שני אחים, אחד בן 17 ואחד בן 13.5, משוחחים בשקט בסלון.

אנחנו עוצרים את נשימתנו, מתפללים כל אחד בליבו שאף צלצול טלפון או הבקעת גול במשחק הכדורגל על המסך, לא יקטע את דיבורם החרישי, הקרוב.

גם שלושת אחיו של יונתן ברג מתגוששים, לועגים ומקניטים, בהקנטה של אחים קרובים, ואיך מסתיר הלעג הזה בתוכו, נפילה על הצוואר.

מה תבקש? שואל הלך בשדה את יוסף, שיוצא במצוות אביו יעקב לחפש את אחיו בספר בראשית ל"ז ט"ז.

את אחיי אנוכי מבקש, עונה לו יוסף הדחוי, השנוא, נשוא קינאת אחיו האכזריים, הגידה נא לי איפה הם רועים.

ההמשך ידוע. באחד מסיפורי המשפחה והאחים היפים ביותר בעולם, שיש בו אב ובנים, ובן אהוב במיוחד, וכתונת פסים, ובור עמוק, וגלות, וגעגוע, ופגישה לאחר שנים רבות, אחרי רעב והליכה בארץ חמה ולא זרועה, עד הנפילה על הצוואר.

תהיו קרובות, אני אומרת לבנותיי, כשאנחנו חוזרות מיום השנה לאמי, תגורו קרוב זו לזו, גדלו ביחד את ילדיכם, אני אבוא לעזור. הן צוחקות, אויש אמא, מה את מקשקשת. הן צעירות מאד. הראייה קדימה,הדבק המשפחתי של אחיות עוד לא יבש אצלן.

את אחיי אנוכי מבקש, אומר יוסף באחד המשפטים היפים ביותר בתנך, כאילו אמר, את עצמי אני מבקש, את האישור לשיוך המשפחתי.

הנה השיר, ובסופו הקישור לתמונות האחיות. התבוננו בהן. מעבר לשנים העוברות, לשינויים הנראים והבלתי נראים, יש כאן בעיקר – הרבה אהבה.

אחיי – יונתן ברג

יָשַׁבְתִּי עִם אַחַי לְשֻׁלְחַן יוֹם הֻלֶּדֶת.

שְׁלָשְׁתָּם חֲזָקִים בְּאֹפֶן שֶׁאֲנִי יָכוֹל רַק לְשַׁעֵר,

לִשְׁלָשְׁתָּם אֶת אוֹתוֹ סִימַן דְּאָגָה

בָּעֵינַיִם, סִימָן שֶׁנּוֹלַד עִם הֱיוֹתְךָ אָב.

פִּתְאוֹם, מִבְּלִי שֶׁהִתְכּוֹנְנוּ

כְּאֵבֵי הַגּוּף הָפְכוּ נוֹשֵׂא לְשִׂיחָה,

וְהַצַּעַר עַל מַה שֶׁהַהוֹרִים

כְּבָר לֹא יַשִּׂיגוּ.

אֲנִי מְנַסֶּה לְהַעֲנִיק לָהֶם מַשֶּׁהוּ