מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת.
כתבתי שירים כשהיה לי שמח, וגם כשעצוב. כתבתי בחרוזים כשהייתי ילדה ואחר כך קצת יותר בתחכום כשגיליתי את המשקל של מילים, משפטים, של המחשבות. כתבתי סיפורים, כתבתי גם סתם אל עצמי את מחשבותיי, כדי להסביר לי אותן טוב יותר. כתבתי מאמרים וטקסטים לאתרים, אפילו הפכתי את זה לעסק – אם כבר הן תמיד לצדי, המילים, למה לא להתפרנס מהן? חשבתי לי.
שיא הרומן שלי עם המילים הגיע כשפתחתי בלוג. לפני שנים. הוא היה אמור להכיל את מה שרציתי לצעוק ולא היה לי קול לבטא. אבל המילים עדיין היו לי.
שפכתי לתוכו את כל מה שהכעיס, הרגיז, בער בתוכי.
אני מסתכלת עליו היום, במבט לאחור וחושבת מה היה אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום? אילו ידעתי לכוון אחרת את מיתרי המילים שלי כך שלא רק יבטאו אותי, אלא יפגעו במטרה, לאן הוא היה מגיע עד עכשיו אם את כל מה שלמדתי ב4 השנים האחרונות, הייתי יודעת לפני שהתחלתי לכתוב?
כבר מעל 4 שנים שאני כותבת בלוג, ואני יודעת היום שלכתוב טוב זה לא עניין אבסולוטי.
זה לא מתחיל ונגמר בכושר ביטוי או בכשרון. זה קשור במידה רבה לשאלות שהייתי צריכה לשאול את עצמי, לפוקוס ולבחירות – למה אני כותבת? למי אני כותבת? מה המטרות שלי? מה בכלל אני רוצה? עד כמה האופן בו אני כותבת מקדם זאת? ואפילו – מה עדיף שלא ייכתב ואיך לעקוף מכשולים? ומה לעשות עם המילים שראו אור כדי שייקחו אותי אל היעד בדרך הטובה ביותר?
אני יודעת היום שלמילים יש יותר כוח ממה שיכולתי לדמיין.
לפעמים אני כותבת עדיין כמו אל עצמי, מילים על גבי מילים, ורק בדיעבד מגלה כמה רחוק הגיעו ההדים שלהן, אבל היום אני משחררת אותן אל המרחבים האלה בחופשיות יתרה – הן מדודות, הן מדויקות יותר, הן חלק מדרך שאני עושה ומשרשרת מטרות שאליה אני חותרת. הן חלק ממני באופן שכל מקום שאליו הן מגיעות משרת את טובתי ומקדם אותי עוד צעד, מרחיב את האפשרויות שעומדות בפני.
אני פשוט לא יכולה שלא לדמיין לאן הן היו מגיעות אילו יכולתי ללמוד מראש ובמרוכז את מה שלמדתי בכוחות עצמי על פני כל השנים…
רוצות גם אתן ללמוד איך להפוך לבלוגריות?
לפרטים והרשמה לחצו Saloona School