אנחנו תמיד מתלוננים על השחיתות במדינה ועל כך שכולם מרמים אותנו. אנחנו מתלוננים שעובדים עלינו בעיניים ולא מספרים לנו את האמת. אנחנו מאשימים את השלטון אך שוכחים שזה קורה בכל מקום בחיי היום יום שלנו. אנחנו שוכחים שמי שמרמה אותנו זה כל כל אחד אחד מאיתנו. בעיקר בחברות, בשירות הלקוחות או המכירות בהם לא מתחשבים באזרח/צרכן שמולנו או על קו הטלפון, אנחנו עושים את העבודה שלנו כי אנחנו חוששים לאבד את הפרנסה שלנו הגיע הזמן לקחת האחריות ולהפסיק את הרמאות ואת ההסתתרות מאחורי האותיות הקטנות. שירותי הלקוחות רוצות להרוויח ולא משנה באיזו צורה או מי נפגע בדרך.
לאחרונה שמענו על התחקירים על חברות טלמרקטינג שונות שמגיעות אל קשישים רבים ומשכנעות אותם לרכוש מוצרים באלפי שקלים למרות שהם לא זקוקים להם, כאשר מנסים להתנתק הם ממציאות קנסות של אלפי שקלים על ההתנתקות. כמו כן שמענו על החברות שמגייעות אלינו דרך מאגרי הטלפון ומספרות סיפורים על כי סיום תוקף המועדון שלנו ורוצים שנמשיך למרות שאף פעם לא היינו שייכים למועדון שלהם. הבעיה היא שאנחנו נופלים ברשת בקלות בלי לשאול את שאלות שיכולות הציל אותנו. רק מי שמתעקש מצליח לצאת מהתסבוכת הזו בלי פגע. הדם רותח כאשר אנחנו נחשפים למצלמות הנסתרות בו מתדרכים את הנציגים איך לרמות את הלקוחות, לייאש אותם על הקו או פשוט לנתק את השיחה. לצערי זה קורה בהרבה חברות שיעשו הכל על מנת שנשאר אצלם.
כסף הפך להיות שם נרדף לשחיתות לרמאות כי בשבילו אנחנו נעשה הכל. אני לא מבינה לאן המוסריות שלנו נעלמה. לא אכפת לנו משום דבר עד שזה לא מגיע אלינו. אני רוצה לדעת מה מנכ"ל חברה, מנהל או נציג שירות היה עושה אם היו עובדים עליו או משפחתו כפי שהם עובדים על אחרים. בגלל הרמאויות הללו אנשים מתייאשים צוברים חובות ואין להם למי לפנות.
נגיד וזה היה קורה רק בענייני כסף, אבל מה שבאמת מרתיח אותי משחקים בחיי אדם. הכסף הופך אותנו לעיוורים. אנחנו צריכים להבין שלא כל הנוצץ זהב, אנחנו מסתנוורים מכסף בקלות ולא חושבים על כך שזה גם עלול להגיע לפגיעה בחיי אדם. המחדלים בישראל לא נגמרים וכל פעם קמה פרשה חדשה כמו פרשת רמדיה – מי היה יכול לשתוק מול פגיעה בתינוקות, אך מישהו חושב על כך היום ? האם נלמד הלקח? התשובה היא לא
רק בקיץ האחרון נחשפנו למחדלי חברות המזון של תלמה, טחינת הנסיך, סלטי שמיר וכמובן בענף הבנייה בו מסכנים את חיינו בלי להניד עפעף. מה שחשוב זה הכסף. אז מה עם מרפסת נפלה או שקרס חניון. ביום המאושר בחייהם של קרן ואסף דרור קרס אולם ורסאי בו התקיימה חתונתם. הם עזבו את הארץ כי לא יכלו לשאת את גודל האסון. מי ששילם ומשלם את המחיר ההם הנפגעים עצמם ואילו הפוגעים יוצאים בכך בקלות כי הם משלים קנסות או זוכים לעונש קל. האחראים הם אלו שהיו צריכים לעזוב את הארץ בבושת פנים.
קל לנו להאשים אחרים אך אנחנו צריכים להסתכל טוב טוב בתוכנו ולראות איך אנחנו יכולים לשנות את המצב איך אנחנו יכולים לצאת למאבק ולהגיד די
מה שמצחיק הוא שהעובדים שחושפים את המחדלים הם אלו שחוששים לעצמם הם אלו שמצולמים בחשכה, מעוויתים את קולם על מנת שלא יחשפו. הכל קורה בטענה כי צריך להגיע ליעדים, לבונוסים כי רק מזה מרוויחים את המשכורת הטובה. מי שבאמת צריך לחשוש הם אותם אחרים ומנהלים שגורמים לכל הדברים האלו להתקיים –איך אתם יכולים לחזור הבייתה ולישון בידיעה שהחברה שאתם עומדים בראשה גורמת נזק לאחרים? הן מסתתרות תמיד מאחורי דוברים ויחצ"נים.
הגיע הזמן שנעמוד על שלנו ונלמד את החברות את הלקח ונפגע הבם בנקודות הכואבות שלהם: הכסף,הרווחים וכמובן הדימוי השלילי שתקבל בחברה.
