חוטים, צמר, בדים, קופסאות, בגדים… לא חשוב באיזה פורמט-העיקר שיהיו בצבע.
וכבר אני מתרגשת כמו ילדה קטנה בלונה פארק..
וכבר נשמתי מתרוננת, ואני מוכרחה לגעת, למשש, להריח..
אני אוהבת ונמשכת לאמנות, בעיקר כזו שנוגעים בידיים. זה לוקח אותי למקום שקט בתוכי, לסוג של מודעות אחרת, מחוץ לעולם ולזמן.
ומידי פעם אני חייבת את זה לעצמי, להזין את נשמתי בעולם של צבע וחומר.
וככה מצאתי את עצמי נוסעת ביום שישי האחרון לקיבוץ ברקאי, לסטודיו של מיכאלה מנדה ינקו, אמנות בקשיבות, ליצור "יומני אמנות".
האמת, לא היה לי שמץ מושג מה זה אבל היתה בי ידיעה שזה מקום שאני צריכה להיות בו ולהרוות את צמאוני..ולא טעיתי!
לסטודיו החמים הגיעו עוד 5 נשים, חלקן עוסקות באמנות וחלקן חובבות כמוני, והחוויה של אנרגיה נשית שמתכנסת לעבוד יחד באמנות היא חוויה מיוחדת כשלעצמה שאין לי מילים לתאר!
מיכאלה חילקה לנו אלבומים חלקים שיצרה מדפי ציור לאקוורל, שיש להם טקסטורה מיוחדת שסופגת בדרך מיוחדת את הצבע.
בהתחלה עבדנו בדיו. חותמות שונות בשחור על לבן.
תוך כדי תהליך מיכאלה הסבירה שעבודה עם דיו , לפעמים יכולה להציף בנו דברים (כמו שהדיו פתאום מציף ומכתים את הנייר) והיא יותר "מלכלכת" (הייתם צריכים לראות את האצבעות שלי..) ולכן עשויה לעורר תגובות שונות אצל אנשים .
למדנו מה זה "דיפטיך" : ציור שמתפרש על שני עמודים, זה מול זה, ש"מדברים"ביניהם.
עברנו לעבוד עם אקוורלים. זה היה החלק בהאהוב עלי ביותר:
התחלנו בציור עם עיפרון שעווה לבן על דף לבן בעיניים עצומות וביד הלא דומיננטית.
אחר כך התזנו מיים על הנייר ומרחנו צבע, ופתאום ניגלה לעיננו הציור שעשינו בעיניים עצומות מתחת לשכבת הצבע, כמו קסם! ואז השתמשנו בעיפרונות-מים לצייר על גבי הצבע אלמנטים קטנים ומדוייקים יותר.
זאת היתה עבודה מאד מעניינת שהיה בה שילוב של התמסרות ללא נודע, (גם הציור בעיניים עצומות בעיפרון שעווה לבן, וגם הצביעה בצבעי מיים על דף רטוב, שיש בה אלמנט של חוסר שליטה כי הצבע "נוזל" ומצייר את עצמו במובן מסויים) ולסיום תהליך יותר מבוקר ועם שליטה של העבודה בעיפרון-מיים צבעוני.
ובשלב השלישי יצרנו דיפטיך נוסף שבו קיבלנו הוראה לכתוב כתיבה אינטואיטיבית למשך שתי דקות בעיפרון מסיס במיים, אחר כך לבחור מתוך מה שכתבנו 3 מילים ולהקיף אותן בעיגול, ואז, עם מכחול רטוב למוסס את כל שאר בכתוב.
העיפרון שלי לא הגיב למיים אז עברתי על הכתוב בצבע אקרילי אטום, וממש נאבקתי עם עצמי לא לבחור שוב בסגול וורוד (מי שמכיר אותי מכיר את החולשה שלי..) וכשהתייבש המשכנו לעטר עם קולאז'.
מלבד היופי והאסתטיקה של העבודה (כל העבודות של כל החברות יצאו בעיני יפהפיות!) היה לי מאד מעניין לבחון מה התעורר בי בתהליך העבודה, איך הגבתי כשהדיו נשפך והכתים (יצא משליטה), מה הרגשתי כשעבדתי בעיניים עצומות (ממש התרגשות וסקרנות לראות "מה יצא"), מה קרה לי כש"מחקתי" את מה שכתבתי , ואיך בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק ובקולאז' הכנסתי בכל זאת את הוורוד שאני כל כך אוהבת..
ההתנסות הזו מוכיחה לי שוב ושוב את החשיבות של העשייה האמנותית בחיים שלנו.
אנחנו כל כך נעולים במילים. ויש כל כך הרבה ביטוי שהוא מעבר למילים.
ואני, שיש לי "רומן" עם מילים, יכולה להעיד שהעבודה האמנותית מעוררת כל כך הרבה רגש ומחשבות ותובנות, מעלה חומרי חיים שהיו מאופסנים אי שם בתוכנו, ומנגישה אותם,באופן ששום שיח רגיל לא יכול לעשות.
ואני מכירה את זה גם מהתחום שאני עוסקת בו, ביביליודרמה:
כשאנשים קוראים סיפור ונכנסים לנעליים של דמות בסיפור, פתאום הם מגלים דרך הדמות אמיתות על עצמם, בצורה מוגנת ומבלי להיחשף, והתובנות מגיעות. לפעילות הדרמטית ולהפעלה של הגוף יש כוח לעורר זכרונות רדומים, להפיל אסימונים ולהרחיב את התודעה.
אז אם יש לכם הזדמנות- תרשו לעצמכם להתנסות.