כמה פעמים השנה חוויתי תיסכול עז כשלא קרו הדברים להם פיללתי?
כשאהבה שלה קיוויתי לא התפתחה, כשהקבוצה שלה קיוויתי לא נפתחה, כשהמילים נתקעו לי בפה ולא יצאו ממני בצורה בהירה כפי שרציתי, כשהגוף שלי הכתיב קצב אחר משלו ועצר אותי מעשייה, כשלא חוויתי חוויה של הצלחה?
וכל זאת למרות שעשיתי את הדברים ה"נכונים", פתחתי את הלב, ניקיתי אמונות מגבילות, דייקתי את עצמי, למדתי, בניתי לוח חזון, ועוד.
והיו ימים בהם חוויתי סימנים מבשרי טוב, שמילאו אותי שמחה רבה ( קיבלתי הזמנה להנחות בחו"ל, קיבלתי מאמר מפרגן בעיתון, למדתי והצלחתי להוציא דף מכירה לסדנה, נרשמו עוד אנשים לרשימת התפוצה שלי ולסדנה, וכד,)
ואז פתאום- הגוף בגד בי, הגב תקע אותי, הפוסט לא "התרומם", הקבוצה לא נפתחה ואני חוויתי נפילה גדולה…
אז התחילו מחשבות מחלישות ללחוש את ארסן מעמקי ההמוח העתיק:
זהו? איחרתי את הרכבת? זה סימן שאני צריכה לוותר על החלום? לחזור למצריים לסיר הבשר?
כשאני קוראת השנה את פרשת בשלח (שבה אלוהים מכונן את נס חצית ים סוף אבל העם ממשיך "ליפול" תחנה אחרי תחנה ,מתלונן, מתבכיין ומבקש לשוב מצריימה) אני חושבת שיש פה שיעור גדול לכולנו.
כבר בתחילת הפרשה אלוהים מחליט לעשות עיקוף גדול בדרך של העם שיצא לחירות אל הארץ המובטחת ,מחשש שאם ינחם בדרך הקצרה (דרך ארץ פלישתים) זה יהיה קרוב מידי למצריים והם עלולים להתחרט ולחזור בם.
אלוהימא יודעת שכאנשים מקבלים החלטה, מגיע שלב ה"רגליים הקרות" ומתחילים עם " אוי מה עשיתי".. מחפשים מוצא, דרך להתחרט. וככל שההחלטה גדולה ומשמעותית יותר-כך גודל הפחד. וכשמחפשים אז גם מוצאים, כל מיני סימנים… ואיך לא ראיתי את זה קודם..
אלוהים יודע שזה "מחדל הברירה" של כל בן אנוש. גם של פרעה. זה תבוע לנו ב"סיסטם".
הוא מכין את משה מראש שזו תהיה תגובתו של פרעה ברגע שבני ישראל יצאו – לבבו יתהפך,הוא יתחרט וירדוף אחריהם.
הוא לא מכין אותו שכך גם תהיה תגובתם של בני ישראל.. (אולי זה גם השיעור של משה..)
ומשה , פעם אחר פעם , עד לתופעה של החרטה הגדולה, של למה עזבנו את מצריים:
- כשפרעה וחייליו רודפים אחר העם ששוחרר והם נמצאים בין הפטיש לסדן, בין פרעה וחייליו לבין ים סוף: " המבלי אין קברים במצריים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד 11)
- אחרי חצית ים סוף כשעהם חונה במרה : "וילונו העם על משה לאמר : מה נשתה" (שם טו 24)
- אחרי שהם ממשיכים בדרכם מאילים אל מדבר סיני: "ולונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר ויאמרו: מי ייתן מותנו ..בארץ מצריים בשבתנו על סיר הבשר..כי הוצאתם אותנו אל המדבר להמית את כל קהל ישראל ברעב"(שם טז 2)
משה גם עד לכך שבכל פעם מה שמוציא אותם מה"נפילה האנרגטית" הזו, ומחזיר אותם לאמונה באלוהים-אלו הם הניסים המוחשיים שאלוהים עושה עבורם (באמצעותו)כלומר , תוצאות ממשיות בשטח:
ים סוף נחצה והם עוברים ביבשה, המיים במרה הופכים מתוקים וראויים לשתייה באמצעות השלכת עץ אל המיים, אלוהים ממטיר שליו ומן מן השמיים להשביע רעבונם.
רק תוצאות מוחשיות בשטח מצליחות להרגיע את העם לחזור ולהאמין באלוהים.
וכשאין תוצאות מוחשיות- הם שוב מאבדים את האמונה.
כשמשה מבקש מהם לא להשאיר מהמן עד הבקר וללקט רק מידת עומר לגולגולת, הם מלקטים יותר ( אין בם אמונה שיספיק) ומה שנותר מבאיש.
ולקראת שבת כשהוא מבקש מהם ללקט ביום השישי מנה כפולה ומבטיח שהמן לא יבאש (כי בשבת אלוהים נח ולא יוריד מן), למרות שהם נוכחים שהמן לא הבאיש, חוסר האמונה דוחף כמה מהם ללקט בשבת וכמובן- הם לא מוצאים מן.
- ואז בהגיעם לרפידים שוב מכה בם הצמא ושוב חוזרת התלונה "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שם יז 3) ומשה ברוב תיסכול צועק אל אלוהים שמנחה אותו להכות בסלע ויצאו ממנו מיים.
נדרשת עוד תוצאה מוחשית כדי להחזיר את לב העם אל אלוהיו.
אז מה הפלא שעד היום גם אנחנו "מתוכנתים" לקבלת תוצאות בשטח?
מתפללים לתוצאה רצויה, מיחלים להגשמתם של לוחות חזון, ואם משהו משתבש בתכנית- אז נופלים לייאוש, לתיסכול, לחוסר אמון , שוכחים שהבריאה תמיד איתנו, שהתמונה הגדולה של טובתנו העליונה בתוכנית שלה, שהיא מלווה אותנו במסע שלנו, מגנה עלינו עם עמוד אש בלילה ועמוד ענן ביום?
לאחרונה שמעתי שמה שעלינו לבקש הוא את האייכויות האנרגטיות שיתגלמו דרכנו בחומר באמצעות התוצאה שאנו מייחלים לה, אבל לא להיצמד אליה. לשחרר אחיזה מהתוצאה ולהמשיך לזמן רק את האייכויות האנרגטיות (אהבה, ביטחון, שמחה, חמלה, יצירתיות, סיפוק, השראה , הגשמה ועוד, כל האנרגיות שמרחיבות את הלב)..
מברכת את כולנו שנצליח בכך, שנחצה כל אחד את ים-סוף הפרטי שלו, ונחווה את מימוש האנרגיה בחומר, כל אחד לפי משאלת ליבו.
#מאחוריהקלעיםשלהסיפורהמקראי