״אבל לילה אחד כשישנו שלושתנו בביטחה, ניצחון אמיתי על הטבע ..למרבה המזל כשהתעוררתי, חיבוק-גדול ובלונדין ישנו בנחת כל אחד במקומו, שום דבר לא קרה..״. עמוד 127.
(הכוונה למספר, לנחש הפיתון הקרוי ״חיבוק גדול״ ולעכברה הלבנה הקרויה בפיו ״בלונדין״)
בנקודה הזו נשברו האמון שלי והסבלנות שלי. במספר. בסיפור.במסופר.
בספר מתוארת מציאות הסיפורית עגומה:
אדם בודד, לא מאוזן בנפשו,שבוחר לגדל כחית מחמד נחש פיתון,כי הוא חש כה גלמוד בעולם שלפיתת הנחש עבורו היא חיבוק מנחם.. ומאחר והוא גם מפתח רגש אל העכברה הלבנה שנקנתה כדי לשמש טרף לנחש, הוא מרעיב אותו ולא נותן לו לאכול אותה.
והנה סוף סוף נקרית ההזדמנות בפני הנחש לאכול ( הגיבור הלך לישון עם הנחש ועם העכברה ובטעות שיחרר אותה כשפתח את ידו ששימשה לה הגנה ) והנחש נמנע מלטרוף אותה.
לא קניתי!
אני זוכרת כשצפיתי בסרט ״אמלי״, שבו הגיבורה חיה ״בסרט״ ומשליכה את רגשותיה על בחור שגר בשכנותה, והיא ממציאה לעצמה סיפור שהוא מאוהב בה וחיה את זה כאילו זו המציאות, היא מטרידה אותו ובסופו של דבר מוצאת עצמה מאושפזת בבית משוגעים.
גם כאן גיבור הסיפור סובל מסימפטום דומה, מפתח פנטזיות וחי אותן במציאות, בונה מערכת יחסים דמיונית עם מדמואזל דרייפוס, פקידה כהת עור ממשרדו, כבר 8 שנים שהם עולים בקר בקר במעלית, וכל בדל מבט שלה מתפרש אצלו כאמירת ״הן״ להצעת הנישואין שטרם הציע לה..
עם אמלי עוד אפשר היה רגעים לחוש אמפתיה ( איזו בחורה לא היתה מאוהבת פעם בבחור ופירשה כל ניד עפעף שלו כהוכחה ל..) אבל עם גיבור הסיפור הזה בלתי אפשרי להזדהות.
חוסר הנורמליות שלו זועק מכל שורה בספר, הוא מעורר רחמים וגיחוך אבל קשה מאד להיכנס לראש שלו ולהזדהות עם הדמות הפתטית שהוא מייצג.
תוסיפו על זה את סגנון הכתיבה הפתלתל, כמו נחש, תחשבו שמישהו מדבר איתכם ולא מפסיק לפתוח סוגריים, ומתיש אתכם בהאזנה למלל שהקשר בין המשפטים הוא האסוציאציות הפרטיות שלו בלבד, ואז אולי תבינו למה נשברתי באמצע הקריאה.
גם אם הוא ״גאוני״ כי בחר בדרך העקלתון הזו כדי להגיד מאחורי מסווה סיפורי את ביקורתו על החברה ויחסה למיעוט יוצא דופן, או על המבקרים הספרותיים שעטים על ״טרפם״- אני לא ממליצה על הספר.