היא דימתה לשמוע את דפיקות ליבה המואצות כאילו בוקעות החוצה, מבעד לשמלתה הלבנה, וצועקות את קלונה ברבים:
ש-קר! ש-קר! ש-קר!
כולאת את נשימתה, מחניקה את קולה לבל תיחשף זהותה מבעד לצעיף שכיסה את עיניה הרכות.
גרונה ניחר, ואגלי זיעה נטפו כמו דמעות גדולות בין שדיה ועשו דרכן לכיוון הטבור, תחת שכבות הכותנה והתחרה הלבנה שעטפו את גופה כמו תכריכים.
הפחד שתתגלה התרמית טרם זמנה ,ליבה את אש תשוקתה אל האיש שעמד לצידה וענד את הטבעת על אצבעה.
להינשא לאהוב ליבה בחושך, כמו גנבת.
לאהוב אותו בסתר ולדעת שהוא אינו רואה אותה-תרתי משמע…
ובלילה, כשבא עליה, החניקה את אנחות העונג שלה, שחלילה לא יזהה את קולה ולא תתנפץ האשליה.
היא אטמה את אזניה מלשמוע את קולו לוחש בערגה את שמה של רחל בשעה שתינה אתה אהבים, והרשתה לעצמה רק לחוש את מגעו, חופן את בשרה כשהוא חודר לתוכה וכובש אותה , כמי שלא יודע שובע.
רגעי אושר גנובים בחסות החשיכה. ליהנות מדבר שלא נועד לה ולפחד כל הזמן שייגזל ממנה.
I am not enough הכתה בה המחשבה והייתה כמו בור שחור שנפער בתוכה.
את הריקנות הזאת , את תחושת חוסר הערך היה צריך למלא במשהו. ותודה לאל שהתעברה מיד.
ההיריון הזה מילא אותה בתחושת ערך, בתקווה. יחד עם בטנה המזדקרת, היא זקפה גם את ראשה. וכשנולד הבן גאה אושרה. "ראו, בן ילדתי ליעקב ואקרא שמו ראובן!"
אבל מיד אחרי הלידה הבור השחור שוב נפער בתוכה, הרעב להכרה ולתחושת ערך חתך את קרביה.
לפעמים נדמה לה שהוא ממש שונא אותה. אבל הוא היה מגיע בלילה לאוהלה, סוער ופראי, ובחסות החשיכה המשיך להזין את האשליה שהיא כה טרחה לטפח, אשליית ה"אולי בכל זאת"?
היא הרתה בשנית!
פיצוי על הכאב שנשאה ושמחה מסותרת מהידיעה שרחל טרם התעברה.
לפחות בזה הרגישה שווה משהו, אם אינה יכולה להשיג את רחל בתחרות על ליבו של יעקב לפחות תשיג אותה בערך שהיא מביאה לו, בבנים!
אלוהים שמע את סבלה ונתן לה בן נוסף, והיא קראה לו שמעון.
גם הבן הזה מלא לתקופה קצרה את תחושת החסר שבה, אבל הבור השחור נפער שוב..
כשהרתה בשלישית היא הייתה בטוחה שהפעם, עם שלושה בנים-הוא ילווה אליה! הוא יכיר בערכה!
וקראה את שם הבן השלישי לוי.
ולא. זה לא קרה.
פתאום הרגישה כל כך פתטית. התביישה בניסיונותיה "לצוד" אותו לעוד לילה בעיניה רכות, העוגבות והמפתות.
מאסה בתחושת המסכנות שלה, בתחושת ה"לא מספיק" הזו שניהלה אותה.
"אני מספיקה!" היא אמרה לעצמה, "אני אימא טובה! יש לי שלושה בנים נהדרים! אלוהים אוהב אותי! אני מודה על מה שיש לי! "
היא זכתה ברגע של הארה-וכשהביטה בעיניו של בנה הרביעי- דימתה לראות את השכינה מביטה בה באהבה –יהודה, היא קראה לו. "הפעם אודה את ה'."
#מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי