אפילו הקלפים בסדנה של יום שישי הראו שמומלץ להמתין.. עד יעבור זעם.
"אין מה לעשות כרגע מלבד לקבל את הדברים כמו שהם. קחי פסק זמן והתמקדי בחזון שלך ובינתיים אל תעשי דבר אלא המתיני לסיומה של תקופה זאת"
אבל אני לא רציתי להקשיב. רואה מול העיניים שלי רק את החזון , מרגישה את הרצון, שמחה על מגמת השיפור בכאבי הגב שמחזיקים אותי על "hold" כבר כמה שבועות.
מה עושים כשיש קונפליקט בין מה שהנשמה רוצה למה ש ה גוף מאפשר ?
העדפתי להיאחז בשיפור בעוצמת כאבי הגב ולהתעלם מכך שהשיפור אינו ליניארי ושעדיין כואב לי.
ואז באה פרשת "לך לך".
והקשבתי רוב קשב. ושמעתי. (כל אחד שומע בדיוק את מה שהוא צריך לשמוע..)
רבי נחמן אומר שכל פעם שאדם מרגיש צורך לעשות שינוי- מגיעה מניעה.
למשל כשאברם שומע את קול ה"לך לך אל הארץ אשר אראך"- הוא יוצא לדרך ומגיע לארץ כנען, אבל פוגש שם ברעב גדול. מניעה.
ומה הוא עושה? יורד מצריים. עד יעבור זעם.
האם עשה נכון?
בכל אופן מה שברור לי הוא שאברם המשיך לפעול על פי הדפוס ההתנהגותי המוכר לו- הוא המשיך ללכת..
הוא לא עצר ושאל מה משמעות הדבר. הוא לא נאחז בהבטחה שניתנה לו (להיעשות לגוי גדול לכשיגיע לארץ ולהיות ברכה) אלא עזב את היעד והמשיך למקום אחר.
הוא לא המתין למתנה..
האם גם אז שמע את קול אלוהים דובר מתוכו? או שאולי זה היה קול אחר שגרם לו "לרדת"? (השימוש דווקא בפועל הזה אינו מקרי).
וגם אני שומעת כבר הרבה זמן את קול אלוהים דובר בתוכי, לצאת עם הסדנאות שלי ולחלוק את מתנתי עם העולם, שומעת אפילו הבטחה לגדילה והתפתחות, לברכה שאברך ואתברך..
אבל פתאום מגיעה מניעה.
הגוף שלי מכריח אותי לעצור. כאבי גב. חזקים. עם הקרנה לרגל.
הגוף שלי מנסה לדבר איתי בשפה שלו: תעצרי. אל תתקדמי. תמתיני. אם לא תקשיבי לי אני אעשה לך "כואב"..
ואני נחה, מטפלת בעצמי, מקשיבה אבל לא מוותרת.
(שאני איכנע?) ממשיכה לפרסם את הסדנה.
פעם ראשונה דוחה את תאריך הפתיחה בשבועיים ובטוחה שעד אז- אני כבר אוכל לעמוד על הרגליים.
התאריך השני מתקרב, ואני מוציאה עוד פרסום. רואה רק את החזון מול העיניים ולא קשובה למציאות. רואה רק את פסגת ההר שניבטת אלי מרחוק ולא משפילה את המבט למטה, על המכשולים שבדרך.
והבקר זה נחת עלי.
מה אני עושה? את מי אני מרמה?
אני בקושי מסוגלת לשבת שעה ברצף, אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים יותר מרבע שעה, איך אני הולכת להנחות סדנה של 3 שעות עם הכאבים האלה?
איזו אנרגיה אני אעביר למשתתפים שלי? (של כיווץ והתאפקות..)
אז היה לי מאד קשה לקבל את ההחלטה הזו, לדחות את הסדנה, ובלי לקבוע תאריך יעד חדש.. להישאר בהקשבה לגוף! ולראות בכך רק דחייה, לא ויתור.
אולי זה איזה סוג של מבחן בשבילי? שיעור לתרגל סבלנות ואורך רוח שנחוצים לי..
המתנה היא מתנה…
היקום מדבר אלי. יש רצון, יש הבטחה אבל גם יש קצב. וקצב לא מוכתב על ידי הרצון.
אני לא זאת שמכתיבה אותו..
או אם להסתכל על מה שקלף ה"מבט לעתיד" הביא לי:
"ימים אלה מאופיינים בקשיים ועיכובים לכן לא תוכלי לעשות דבר מלבד לחזק את עצמך ולשמור על בריאותך עד סוף התקופה. אז תוכלי להרים דברים מחדש ותגיע הצלחה."
