חברי ארגון בודהיסטי אזרו עוז ולאחר שנים הגישו למורה הנערץ והמפורסם שלהם מכתב חמור שמוחה על התנהגויותיו הפוגעניות בתלמידים. כך קראתי בפייסבוק .
הכותבת העלתה שאלות חשובות כמו: איך זה שאנשים רוחניים גבוהים מתנהלים לא נכון בשימוש בכוח שלהם, איך אדם שפתח לאנשים דלת לעולם החמלה יכול לא לכבד גבולות של מי שעובד /לומד/מתרועע עמו?
תוך שבריר שנייה זה החזיר אותי לחוויה אישית:
כשגברו בי הגעגועים לסיפורים מארון הספרים היהודי בזמן שהותי בארה"ב, בחרתי ללמוד במרכז רוחני ידוע שהציע קורסים שונים ביהדות שהונחו ע"י מיטב המורים הרוחניים מכל רחבי ארה"ב והעולם.
בחרתי ללמוד קורס "להיות מגיד", עם מורה מוכר ששמו הלך לפניו.
הקורס היה מרתק, החומרים מעניינים, החברים שהכרתי בו היו נפלאים וחכמים ומרגשים (עד היום אנחנו בקשר).
והמורה… ובכן, פה הדעות היו שנויות במחלוקת.
חלק מהאנשים נשאו אותו על כפיים, וחלק התייחסו אליו בחשדנות ובביקורת.
אני זוכרת שיום אחד הוא הטיל עלינו משימה מסוימת מעבר לשעות הלימוד המקובלות. התנגדתי.
התפלאתי למצוא את עצמי במיעוט, ופניתי לאחד מהחברים בקבוצת ה"משפחה" שלי, ושאלתי אותו מדוע אתה מסכים לכך?
והוא ענה לי :" אם המורה יגיד לי לקפוץ עכשיו מהגג-אני אקפוץ! אני משלם הרבה כסף בשביל ללמוד איתו!"
התגובה הזו די זעזעה אותי והרגישה כמו עלבון לרוח האדם שבי.
זו לא הייתה רק הערצה עיוורת נטולת ביקורת עצמית, זה היה דחף פנימי עצום, חסר שליטה, להעריץ, לסגוד, לשאת עיניים אל מישהו ולבטל את עצמך מולו.
אז מה גורם לאנשים להיסחף להערצה עיוורת??
להפנות אצבע מאשימה כלפי מישהו מחוצה לנו בא לנו בטבעיות. לומר שמורה ניצל את כוחו ואת מעמדו, גם אם זה לגמרי נכון, קל לנו.
הרבה יותר קשה לקחת אחריות.
מי נותן למורה את ה"דלק" להתנהג כפי שהתנהג?? מי מזין את האגו שלו?
קהל התלמידים שלו. אנחנו.
מה עומד מאחורי ההערצה שלנו? מה הסכנה או החטא שבהערצה עיוורת? איך ניתן להימנע מכך?
להעריץ מישהו ,זה הצד השני של לתעב מישהו או לבקר אותו בשל תכונה מסוימת. זהו ראי הפוך:
אני עיוור לכך שמושא הערצתי אולי מייצג דברים בקרבי, שגם אני רוצה לממש. הוא נושא בתכונה נערצת שיש בקרבי בפוטנציאל , רק שאיני מודע אליה, או שאני מכחיש את קיומה.
ולכן, במקום לחפש את הזהב בקרבי פנימה ,לקחת אחריות על הצמחת "מלך" פנימי, אני מפנה את האנרגיה שלי החוצה . מקטין את עצמי ומעריץ אותן אצל השני.
עם ה"משקפיים" הללו אני קוראת את פרשת השבוע "שופטים" :
העם עומד על סף כניסה לארץ המובטחת, ופרידה ממנהיגם הדגול משה שליווה אותם 40 שנה. חשבתי, שכל אותה תקופה משה הכשיר אותם לרגע הזה, להתנהל באופן עצמאי, להנהיג את עצמם בארץ המובטחת.
אז איך זה שהוא מעלה את הרעיון שהם אולי ירצו להמליך עליהם מלך?
כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ…וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם… שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…
זה לא עומד קצת בסתירה לכל התפיסה של השחרור משעבוד, של עבודת אלוהים רוחנית "נקייה"?
אז זהו. שמשה וגם אלוהים מכירים כנראה בחולשת המין האנושי. בנטייה שלנו להשתעבד. לתדלק את האגו של עצמנו או של מושאי הערצתנו.
9 פעמים מופיע השורש ק.ר.ב. (בקרבך, מקרבך) בפרשה הקצרה הזאת.
את הרע אנו מצווים לבער בקרבנו, ואת המלך והנביא אנו מצווים לבחור מקרבנו. מתוכנו.
אותו מלך אמור לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאד של צניעות, ישרות דרך, נאמנות לחוקי המוסר והתורה והבטחה לא להשיב את העם לדרך השיעבוד:
רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה… וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. ..וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת.. וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו… לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו….(דברים יז' 14-18)
ואיך זה מתקשר לחיינו היום?
אולי כדאי לשאול את עצמנו : מיהו המלך הפנימי שבתוכי?
זה האני הגבוה שלי שמכוון את חיי לטוב?
אולי אותה נקודה קטנה הנקראת ניצוץ אלוה שבתוכי שמחברת את כולנו אל המקור וזה אל זה? שנמצאת בחיבור אינטימי עם המיסתורין של הבריאה?
ש"מולכת" על כל החלקים האחרים שבקרבי?
שמתנהלת ביושרה, באותנטיות, מתוך המרכז מבלי להזין את האגו?
ואיך מצמיחים בקרבנו מלך שכזה? מה אתם חושבים?