צפירה עזה חתכה את האוויר ובעקבותיה צעקות רמות ברמקול.
לא הצלחתי להבין אף מילה אבל הצעקות והצפירה הצמיתו את דמי. נעצרתי וקפאתי על מקומי.
מולי במרחק מה בצומת ראיתי מכוניות נעצרות וזיהיתי איש ביטחון צעיר מסמן בידו לאנשים לעצור וממשיך לצעוק לתוך הרמקול.
מה קרה? חפץ חשוד? פיגוע? הראש שלי הטיס מחשבות מלוות ברעדה קלה.
כנראה שלא, עלה קול ארגעה מתוכי, כי אז אנשים היו רצים בפאניקה.
המשכתי בהליכה זהירה לכיוון הצומת, פונה ימינה מרחוב עזה לכיוון רחוב קרן היסוד.
רק אז קלטתי את שיירת הרכבים שעזבה את מעון ראש הממשלה ודלקה לכיוון בניין טרה סאנטה, חוצה את הצומת במהירות פראית לכיוון מרכז העיר.
לעזאזל! כאילו אין מספיק מתח בעיר הזאת שצריך להוסיף לו עוד קצת, עם צפירת סירנות וצעקות ברמקול רק כי לראש הממשלה מתחשק לצאת מביתו.
עצמתי את עיני , לקחתי כמה נשימות כדי להירגע והעליתי בזיכרוני את ירושלים האחרת, זו שהתאהבתי בה כחיילת צעירה שהגיעה ב"רגילה" שלה לבקר חברה ששירתה בירושלים ונשבתה בקסמיה.
איך אפשר להתאהב בעיר?
לי זה קרה. התאהבתי בירושלים כאילו הייתה ישות חיה. הוקסמתי מהנוף, מהאוויר הקריספי שלה, מהאנרגיה המיוחדת של קדושה וחולין, של אקזוטיות ומודרניות, מהגגות האדומים של רחביה, מהחלונות המקושתים, מהריח המיוחד של שישי אחר הצהריים, מהשקיעה באור אדמדם על כיפת הזהב.
עוד באותו שבוע הודעתי שאני את לימודי אעשה בירושלים, באוניברסיטה העברית, למרות שמכתב המודיע שהתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב כבר היה מונחת בכיסי, וגם מקום עבודה מסודר שהסכים להתאים את המשמרות למערכת השעות שלי.
וכך היה. מעבר לדירה שכורה לראשונה בחיי, חברים חדשים, ריחות חדשים וחורף ירושלמי…
החורף הראשון קידם את פני בשלג! התרגשתי כמו ילדה קטנה וכתבתי לירושלים שיר אהבה..
השלג ירד צחור ונאה
ויפה כמו סיפור אגדה
על גגות כבישים
וגם על העץ
כמו קצפת שעל העוגה.
ואותך אוהב בטוהר כזה
כמו השלג הרך שכיסה
אותך ואותי בלובן וזוך
את כל העולם בשמיכה.
ירושלים הפכה להיות העיר שלי ואני נשבעתי לה אמונים. נישאתי. ילדתי בה, מצאתי את עבודתי הראשונה כמורה, המשכתי לתואר שני, חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה והכרתי כל רחוב וכל סמטה.
לעולם לא אעזוב את ירושלים, הצהרתי בפני כל מי שתמה מדוע אינני חוזרת לשפלה, לגור קרוב יותר למשפחתי. אין כמוה בכל העולם!
גם כשיצאתי לארה"ב לכמה שנים, ה"טייס האוטומטי" שלי היה מוכוון לחזור לירושלים אשר אהבתי.
אבל בביקורי המולדת האחרונים הגוף שלי התחיל לדבר איתי בסימנים. גוש של כובד התיישב לו במרכז הגוף כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן, גם כשטיילתי ברחובות האהובים עלי במיוחד במושבה הגרמנית. כל הגוף שלי קלט אותות של מתח. התכווץ. ורק כשהגעתי לבקר את חברתי הטובה בזיכרון יעקב, הלב התרחב, וגם הנשימה..
תשמעי מה הגוף מספר לך, לחש לי קול מתוכי, אבל הראש אמר: מה פתאום? שאני "אבגוד" בירושלים?
נאמנות חשובה לי אבל להיות אותנטית וכנה עם עצמי אף יותר. הקשבתי לגוף.
כיום אני מתגוררת בזיכרון, וכשאני מבקרת בירושלים (לפחות פעם בחודשיים) אני מרגישה כמו שמרגישים אל אהוב ותיק שפוגשים שוב, גל של שמחה מעורב בהתרגשות עולה ומחניק בגרון, משהו מתעורר לחיים, טעם שנשאר, כמו זיכרון של אהבה ראשונה.
פגישה, חצי פגישה
מבט אחד מהיר
קטעי מילים סתומים
זה די
ושוב הציף הכל ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדווי.. (רחל)
#ירושליםאשראהבתי