אני מתביישת לדבר על זה, אבל אני חייבת לשתף מישהו, אמרה.
הקשבתי לה.
כשהגעתי לסטודיו שלה וראיתי איך היא מלמדת, את הטכניקות שלה, הגמישות שלה, ההקשבה שלה לגוף ולכל אחת מהמשתתפות בסדנא, הרגשתי כיווץ בסרעפת.
אנחנו בנות אותו גיל בערך. גם אני יכולתי עכשיו לעמוד כאן וללמד, להיות כמוה, לחש קול קטן בתוכי. אולי אפילו טוב ממנה. אילו רק..
המשכתי ללכת יום יום לסטודיו, להשתתף בשיעורים שלה, מרגישה איך צביטת הקינאה הקטנה בלב שהלכה וגדלה, פערה בי תהום, בור שחור, שממנו עלו אדים רעילים. למה לה מגיע להצליח ולי לא?
כשיום אחד זיהיתי בתוכי מישאלה לראות במפלתה, נבהלתי. ואז התיישבה לה הבושה והאפילה על כל התחושות האחרות. רציתי שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי.
אני מכירה את ההרגשה הזו- אמרתי לה.
באמת?
כשהייתי במצב דומה הבנתי שכדאי שלא אברח מפני הרגשות הללו אלא אכרות איתם ברית. אהפוך אותם למורים שלי. שאלתי אותם: מה השיעור שאני אמורה ללמוד מכם?
ומה למדת?
למדתי שכשאני חווה רגשות מסוג זה בעצמה ובאינטנסיביות כזאת כלפי מישהו, זה בעצם משמש לי כמו וילון שאני שמה לפני שאם רק אעז להסיט אוכל לראות שאולי אותו אדם הוא כמו מראה, משקף עבורי משהו שמאד רציתי להשיג-ולא השגתי, מתנה שנמצאת באמתחתי-ושלא חלקתי אותה עם העולם, כישרון שיש לי- שטרם מימשתי. זו מראה שמשקפת לי איך יכולתי להיות לו הייתי מקשיבה לרצון העמוק ביותר שלי ומממשת אותו. זה כאילו האדם הזה חי חלק מה "סיפור" הלא ממומש שלי, וכשהבנתי זאת יכולתי להתבונן בדברים ממקום אחר ולשנות עמדה.
הבושה שאת מתארת יכולה להיות נקודת מיפנה, turning point ,לשינוי זוית הראייה משיפוט לסקרנות וללמידה.
כשאני קוראת השבוע את פרשת קורח, בה קורח תוקף את משה על הנהגתו, ומבטא רצון להנהיג תחתיו אני שואלת את עצמי:
האם הכעס והביקורת המאשימה של קורח כלפי משה,( לקחת לעצמך יותר מידי כוח, אתה מתנשא ) התנהגותו היהירה, הבלתי מתפשרת, הלעגנית והמכאיבה, אינם עדות להרגשה שקיננה בו, שמשה חי בעצם חלק מה "סיפור" הלא ממומש שלו עצמו? האם קורח חי בפחד הכישלון? האם הוא מקנא במשה?
השפה האנגלית מבחינה בין Jealousy לבין Envy
Envy לפי פרויד זה כאשר אתה רואה משהו טוב אצל מישהו אחר –ואתה רוצה להרוס את זה! כמו בסיפור "משפט המלך שלמה", עם שתי הזונות שטענו לאימהות על התינוק. כל אחת טענה שהוא שלה. האימא המזויפת הייתה מוכנה שיבתרו את התינוק לשניים-ובלבד שהשנייה לא תקבל אותו. שתינו נפסיד-אבל את לא תקבלי יתרון עלי. הכוח המניע את ההתנהגות הזו מתחת לפני השטח, אליבא דה פרויד, הוא הקינאה.
אולי גם אצל קורח זו העין הירוקה של הקינאה מסוג Envy שמפעילה אותו?
אותיות שמו של קורח (ק.ר.ח.) מלמדות אותי משהו על קיפאונו ונוקשותו.
רבי נחמן מלמד שמחלוקת טובה משאירה חלל פנוי בין החולקים במחלוקת, כדי לברוא דבר חדש. מחלוקת רעה משאירה את החולקים סגורים ונוקשים בעמדותיהם.
קורח בוחר להתעמת עם משה בצורה נוקשה וכוחנית. הוא מתעלם מהדיבור של משה, ומגייס את רגשות הכעס, התיסכול והקינאה לפעולה חיצונית, במקום לעבודה פנימית, והוא מפסיד במערכה.
וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
המטאפורה הזו של האדמה שפוערת את פיה ובולעת את קורח ובני עדתו מהדהדת עבורי את הדיבור המחליש של המרגלים מפרשת השבוע שעבר בדבר הארץ המובטחת שהיא "ארץ אוכלת יושביה". בספרות קוראים לתופעה הזו "ריאליזציה של המטאפורה". אבל אולי ניתן להבין אותה גם כהגשמה בפעולה של הרגשת בושה שיכולה להציף אחרי שאדם מתעמת עם רגשות הקינאה שלו? ואולי זה הצעד הראשון לשנות את הכיוון מהחוץ לפנים?
מברכת את כולנו ביכולת להסיט את וילון הרגשות שעל פני השטח על מנת להתבונן במראה שמתחת לפני השטח, להתחבר לרצון העמוק שלנו ולדעת להוציא אותו מן בכוח אל הפועל בדרכי שלום.
#מדרשעכשווי
